רבקי, אימא של יאיר בן החמש (השמות בדויים), השתתפה בחוג באחת הערים במרכז הארץ.
יאיר הוא ילד מאובחן למהדרין. יש לו בעיות חברתיות, הישגים נמוכים ובעיות המוגדרות רגשיות. בגן הוא נעזר בגננת שיח, פעמיים בשבוע הוא נשאר אחרי שעות הגן לטיפול רגשי, ואחר הצהריים אימא לוקחת אותו לטיפול אצל קלינאית תקשורת. כל זאת בעקבות אבחון שסוכם בשמונה דפים ובסופו עשר (!) המלצות טיפוליות.
למרות העזרה הרבה שקיבל, המשיך יאיר להתנהג בצורה מוזרה, ההישגים שלו נותרו נמוכים והוא עדיין לא השתלב בגן מבחינה חברתית.
כשאימא רבקי הגיעה אליי, היא רצתה לשמוע כיוון חדש.
במקום “לחפור” בחולשות של יאיר, לרדת אל הקושי והבעיה, בחרתי כהרגלי להישאר דווקא בטוב. הסברתי שאני לא מתכוונת לנסות לשנות את יאיר או לעבוד על הבעיות שלו. “כאן”, אמרתי, “אנחנו לא עובדים על הילדים אלא רק על שינוי המבט שלנו”.
ביקשתי ממנה להניח ליאיר במחשבתה, ביררתי איתה מה היא מרגישה בנוגע לבעיות שלו והצעתי לה רק לראות אותו אחרת. להאמין.
להאמין בו שהוא יכול. רוצה. רגיל. חברותי. “במחשבה שלך”, הסברתי, “תראי את יאיר כילד משתלב, שמח, עצמאי ובוגר. תנסי להתפרע ולצפות ממנו להכי הכי גבוה”.
רבקי הייתה כמובן משועשעת מהרעיון הבלתי שגרתי, אבל מכיוון שעמדה מול שוקת שבורה והפתרון היה נשמע הגיוני היא רצתה להמשיך ולשמוע.
זה לא היה קל כלל ועיקר. רבקי הייתה עמוק בתוך סערת חצי הכוס הריקה אצל יאיר, והתקשתה לראות את החוזקות והיכולות שלו.
יאיר המשיך בטיפולים, ובד בבד אימא רבקי שינתה מאחורי הקלעים את המחשבה למאמינה וסומכת. היו עליות והיו גם ירידות, אבל באופן כללי יאיר התחיל לזוז מהמקום המוכר שלו והראה סימנים ראשונים של שינוי מבורך.
“בעוד חודש”, סיפרה באחת הפגישות, “אנחנו עוברים לעיר אחרת ויאיר עולה לגן חובה. האם עליי לדווח לגננת החדשה על האבחון?”
“מה את אומרת?” שאלתי.
“נראה לי”, אמרה, “שכדאי לתת לו להתחיל את השנה בלוח חלק. מה כבר יש לי להפסיד? להתחרט ולדווח אני תמיד יכולה”.
כחודשיים בלבד מתחילת השנה ניגשה הגננת לרבקי וסיפרה לה שהיא עורכת דו”חות תקופתיים על כל ילדי הגן ושהיא מציינת בגיליון של יאיר שהכול תקין. “האם יש לך משהו להוסיף?” שאלה.
רבקי נשארה פעורת פה. היא הגיעה נרגשת לקבוצה וסיפרה על יאיר האמיתי שהתגלה גם בגן ועל החיזוק שקיבלה מהגננת.
לפני כחצי שנה יצא לי לדבר עם רבקי, והיא סיפרה על יאיר בעיניים דומעות משמחה.
היום יאיר לומד בכיתה ג’, ילד רגיל לחלוטין, לא מטופל בשום טיפול ולא מסומן כילד מאובחן, ברוך השם. הוא תלמיד מצטיין (לא פחות!) ומשתלב חברתית נפלא בכיתה.
ביקשתי מרבקי להעביר אליי את האבחון עב הכרס ולעומתו את גיליון הילד הרגיל שקיבל זמן לא ארוך לאחר מכן, ומאז אני מקפידה להציג אותם בקבוצות.