איילה (שם בדוי) העלתה בעיה עם בתה בת השמונה, אסתר.
אסתר היא ילדה שמצליחה להתיש את אמה בנושא הממתקים. אילה משתדלת לדבוק בקו הבריא, אבל אסתר, אחרי תחנונים ובקשות חוזרות ונשנות,מקבלת כסף באופן בלעדי כדי לקנות ממתקים במכולת.
אחרי שהעלינו את הבעיה ודיברנו עליה, ראינו שמדובר לא רק בממתקים. אסתר בעצם מקבלת כל הזמן מה שהיא רוצה, בשונה משאר האחים –חוגים, בגדים, הנחות בעזרה בבית או בעמידה בכללים הנהוגים וכדומה.
“איך את מסבירה את ההתנהגות הזאת?” שאלתי.
לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות
“כנראה שהיא לא מקבלת ממני מספיק חום ואהבה… היא לא מקבלת מספיק תשומת לב, אז היא מחפשת פיצויים במקום אחר”.
חום ואהבה
“חום ואהבה“ הוא מושג שגור ונפוץ שמצליח תמיד להעמיד אותנו על דוכן הנאשמים. בכל אשר נפנה מאיימים, מתריעים, מפחידים ומתארים צרורות של בעיות. והכול, יגידו, בגלל סיבה אחת: לא נתתם מספיק חום ואהבה לילדים. אתם פשוט לא יודעים לתת חום ואהבה!
ואני רוצה לשאול: סליחה, מה זה בדיוק חום ואהבה? כמה? מתי? למה בדיוק מתכוונים? איך נותנים חום ואהבה? איך?
יש לי אהבה טבעית לילדיי!
בישיבה כלשהי, מביא הרב פינקוס זצ”ל משל, לומד בנו של ראש הישיבה. הוא מהתלמידים הבינוניים, מאחר לסדרים, חורג מהכללים ומצליח להכעיס ולאכזב את אביו שוב ושוב. באותה ישיבה ישנו תלמיד מתמיד, חרוץ ורציני, בעל מידות טובות שראש הישיבה אוהב מאוד ומרגיש אליו כמו אבא.
יום אחד פרצה שריפה גדולה בישיבה ולראש הישיבה, שנמלט מהלהבות, הייתה אפשרות להציל רק תלמיד אחד. את מי הוא יציל?בוודאי שאת בנו!
נכון שהתלמיד המתמיד אהוב עליו ביותר, מסביר הרב פינקוס בהמשך, אבל אף על פי כן ברגע האמת – אהבת האב לבנו תנצח!
מדוע? כי היא אהבה נצחית, מהותית. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר! בלי תנאי!
אם התלמיד המתמיד היה, נניח, מתחיל להפריע – האהבה של ראש הישיבה אליו הייתה מתעמעמת באופן משמעותי. וגם אם אותו תלמיד היה שב וחוזר להתנהג כשורה, עדיין האהבה שהייתה לא תחזור במלוא תוקפה.
לא כן אהבת הורים לילדיהם. ייתכן שיש לי קושי או מאבק עם אחד הילדים והוא מצליח להוציא אותי מדעתי, ואולי אני אפילו לא אוהבת אותו כרגע והאהבה הזאת מכוסה ומוסתרת. אבל באמת באמת, בשוך הסערה, האהבה תפרוץ מחדש, בדרך כלל אף גדולה ועמוקה מהאהבה הקודמת.
גם שלמה המלך, במשפט שלמה המפורסם, הציע לחתוך את הילד לשניים, כי ידע בוודאות שהאימא האמיתית תתנגד, גם במחיר הכבד של ויתור על גידולו.
השם יתברך טבע בנו כאימהות אהבה טבעית, חזקה ואמיתית לילדינו. אין לאף אחד זכות ללמד אותנו מה זה לאהוב, כמה ואיך, כי אנחנו פשוט אוהבות!
האם יש נוסחה לאהבה?
במשפחות מעדות המזרח הביטוי החיצוני של האהבה הוא אמירות כמו “כפרה“ ו“נשמה” והרבה סירים של ממולאים וקציצות. ואצל משפחות יקיות? שם הקשר מקבל ביטוי אחר, נסתר יותר. שם, למשל, נהוג פחות לחבק ולנשק.
איפה האהבה נכונה יותר? האם יש מודל לאיך לתת אהבה? האם אהבה היא ביטוי חיצוני? מדיד? האם יש בה תנאים וכללים? לא ולא!
במשפחות המזרחיות גדלו אנשים טובים ונפלאים, וכך גם במשפחות היקיות. אהבה של אימא היא לא דבר חיצוני שאפשר למדוד בו את הטמפרטורה והמשקל ולתת לו ציון. אז איך הצליחו לערער את המקום הכי אינטימי – האהבה האינסופית שלי לילדיי – ולמכור לי נוסחאות של מה זה אהבה ואיך נותנים אותה?
כשאיילה, אמה של אסתר שהזכרנו קודם, העלתה את הבעיה שלה, היא סיפרה על מחקר חדש שעוסק במספר החיבוקים הנחוצים לכל ילד בכל יום (שהיא, למגינת לבה, לא הצליחה כמובן לעמוד בו). תוצאות המחקר הן שכל אימא חייבת לתת לכל ילד בכל יום ארבעה חיבוקי “הישרדות”, שבעה חיבוקי “תחזוקה” ושנים עשר חיבוקי “צמיחה”, אחרת – “אל תתפלאו שיהיו בעיות!”
“אם את מחבקת את הילד שלך”, הציעה משתתפת, “כי ככה כתוב במחקר ולא כי את פשוט שמחה לעשות את זה – בעצם לא באמת חיבקת…”
“כמה נחשב חיבוק אחד ארוך?”, השתעשע בעלי כששמע את תיאוריית החיבוקים החדשנית, “ארבעה, שבעה חיבוקים או יותר? מה לגבי חיבוקים שלא הספקנו לתת באותו יום, חלילה? האם אפשר להשלים אותם ביום הבא? ואם שמעתי לראשונה על התיאוריה כשהבן שלי היה בן עשר, האם הכול אבוד או שאפשר לחבק כל יום 423 חיבוקים כנגד כל אותם חיבוקים אבודים?”
כשאני מוצאת את עצמי מאוימת מכך שאולי אני לא באמת אוהבת ולא באמת חמה, הקשר עלול להפוך למלאכותי. אני מחבקת,יוצאת לגינה או מספרת סיפור כי “ככה צריך” או כי “אחרת הוא ינשור מהדרך”, ולא כי אני פשוט שמחה לעשות את זה!
בדורות הקודמים למדו תלמידי ישיבות, מהם גדולי ישראל, בישיבה מרוחקת מן הבית, ומפאת מחיר הנסיעה או מחשש ביטול תורה לא ראו את הוריהם במשך שנים. האם הם היו במחסור של חום ואהבה? בוודאי שלא! הם בוודאי התגעגעו לאימא, לאוכל או לחיבוק שלה – אבל אף אחד לא טען שחסרה להם אהבת אם!
המרנו את האהבה הטבעית, היקרה מפז, ששוכנת תדיר בלב כל אימא, בפרוטות זולות של אהבה שתלויה בזמן ומקום! אבל אהבה שבין אימא לילד איננה מדידה. אין לה נוסחאות. היא לא קשורה למרחק, לא קשורה לנתינה חומרית כלשהי ולא למספר הנשיקות והחיבוקים. לאהבת אם אין כללים ומודלים ואין צורך ללמוד אותה ממישהו אחר. היא אהבה טבעית–מהותית ולא כמותית! היא פשוט קיימת בלי תנאי וזה כוחה!
תקשיבי ללבך!
“אז מה את מציעה?”
קודם כול תקשיבי ללבך! תאמיני שאת אימא אוהבת כי ככה השם ברא אותך! בשלב השני תחשפי אט אט את האהבה שאת רוצה לאהוב ואת הדרך שלך להביע אותה. אל תחששי שאולי את לא מספיק יודעת איך ומתי.
רחם הוא מלשון רחמים. השם יתברך טבע בכל אימא רחמים אינסופיים ומעיין נובע של נתינה!
אני זוכרת את הרגע שבו שמעתי לראשונה שאני בעצם יודעת איך להעניק אהבה ושאין לי צורך ללמוד את זה כתואר באוניברסיטה.זה היה בשבילי חידוש עצום! עד אז חשבתי שרק השכנה מלמעלה או האישה המושלמת שכתובה בעיתון, רק הן יודעות לתת חום ואהבה לילדים – אבל אצלי, הילדים ייצאו עם טראומה ועם נזקים…
מאותו רגע התחלתי להתבונן על מהלך היום עם הילדים, והבנתי עד כמה אני פועלת מתוך ה”צריך… – אחרת…” ובתחושה שיש לי על הקיר בבית מצלמה קטנה ובתוכה שוטר קטן שעושה לי “נו, נו, נו” מלמעלה ובסוף היום נותן ציון (בלתי מספיק, כמובן) על כישורי האהבה שלי.
החלטתי לשנות גישה. התחלתי קודם כול בלהוציא את המצלמה הווירטואלית הזאת אחת ולתמיד מהבית, ולעמעם את בליל הקולות החיצוניים שיודעים מהי אהבה. הבנתי שהאהבה שלי כאימא כבר קיימת בכל תוקפה, והיא מתבטאת דווקא בקשר הבלתי אמצעי שלי עם הילדים, בלי מילים ובלי מעשים.
אחר כך רציתי לברר עם עצמי את הביטוי החיצוני שלה: מה אני מעוניינת לעשות עם הילדים ומה לא. כמה סיפורים, אם בכלל,לקרוא. כמה חיבוקים ונשיקות ומתי. אם לרדת לגינה או לא. אם להכין ארוחה של שלוש מנות או לא. אם לשבת בצהריים על הדבקות וציורים וכמה זמן. כמה חוגים וכמה נעליים הבנות צריכות. כמה ממתקים אני מרשה לשבת ומאיזה סוג וכו‘.
ומה קרה אז?
אודה שחששתי שתחול ירידה באהבה בלי המצלמה המשטרתית ובאין פיקוח נאות בשטח. שאלתי את עצמי האם אתפס לשאננות,לריחוק או לאדישות עם הילדים.
אבל במקום זאת מצאתי את עצמי לאט לאט מתחילה לאהוב אותם יותר ברגש ויותר בעוצמה! אהבה אמיתית, מתוקה מדבש,נחשפה במלוא עוצמתה! אהבה בלי תנאים או איומים, סתם אהבה פשוטה וחסרת תחליף מלב של אימא.
פתאום מצאתי את עצמי עושה דברים כי אני רוצה ולא כי הסבירו לי שאני צריכה. יש דברים שחדלתי לעשות כי הבנתי שאני פועלת מהמקום האשם והמאוים ולא באמת מהמקום האוהב והשמח, אבל מה שכן בחרתי לעשות – עשיתי ממקום חדש!
חיבקתי כי פשוט כיף לי ולא כי אחרת הילד יתדרדר ויחפש בשדות זרים. הקשבתי לסיפורים המתוקים שלהם כי זה נעים לי ולא כי זה“זמן איכות”. רציתי לצאת איתם לטיול כי הם פשוט היצורים הכי חמודים שאני מכירה ולא כי אחרת תהיה להם בעיה רגשית, חסך ילדות וטראומה בלתי הפיכה. הכנתי להם את האוכל שהם הכי אוהבים כי אני רוצה לשמח אותם ולא כי ככה אימא כשרה חייבת לעשות. אמרתי איתם קריאת שמע על המיטה כי רציתי להמשיך להריח את ריח הווניל–תינוקי המתוק שלהם, ולא כי אחרת “אילו זיכרונות ייחרטו בלבם מבית אבא?!”.
והילדים?
ילדים, כמעט תמיד, מגיבים מיידית לשינוי אמיתי אצל אימא ומרגישים כמעט באופן טלפתי מתי אני פועלת כי אני מרגישה אשמה או“לא מספיק”, ומתי אני פועלת מתוך שלמות פנימית.
הם התרפקו עליי יותר מאי פעם, נעשו ממושמעים ורגועים יותר, ביקשו את קרבתי, רצו לשמח אותי והחזירו לי אלפי מונים אהבה,אכפתיות וכבוד.
“מה את אומרת?” חזרתי לבעיה של איילה, “האם את רואה את הבעיה עם אסתר באור שונה?”
“הבנתי שההתנהגות המתישה הזאת שלה התאפשרה עקב הבלבול שלי עם עצמי. חוץ מזה, כשאני חושבת על זה, אני שמה לב שבעצם כל מה שאסתר רוצה, אני אכן נותנת לה. אז איך הצלחתי להשתכנע שהיא לא מקבלת מספיק? אני ממש סביבה, ורק סביבה, כל היום“.
“בדרך כלל הילד הזה, שנדמה לנו שלא מקבל מספיק”, הוספתי, “הוא הילד שמקבל הכי הרבה ומשכנע אותנו שעדיין אין לו. כל עוד את חוששת שאסתר לא מקבלת מספיק חום ואהבה, היא מרגישה את זה, מצליחה לנגן על ההיסוס והספק הזה ולקבל לבסוף את מבוקשה. זה הקשר שנוצר ביניכן. היא הלא מקבלת ואת הלא נותנת. זהו קשר מותנה”.
“מה את מעוניינת לעשות עם ההבנה החדשה הזאת?” שאלתי.
“קודם כול – להירגע! לסמוך על עצמי שאני אוהבת במידה ובמקום הנכון. שנית – להחליט בלב שלם ובלי היסוס כמה ואילו ממתקים או שאר מותרות לתת לאסתר. והכי חשוב – לדעת שהקשר האמיתי בינינו באמת לא זקוק לשום תנאי…”