יצאנו ממפגש בחוג הורים.
נעמה (השם בדוי, הסיפור אמיתי), בעלת תשובה עדינה ונעימת סבר, יצאה אחריי.
“תגידי, דקלה, אני שומעת בחוג המון אימהות שמרגישות רגשות אשם, חושבות על עצמן שהן לא אימהות טובות או אפילו מרגישות כישלון. אני בכלל לא מרגישה עם עצמי ככה, אין לי שום מחשבות לא טובות על האימהוּת שלי ועל עצמי כאדם. זה נראה לך בסדר או שאני מפספסת משהו?”
צחקתי.
“למה את חושבת שזה לא בסדר אם את שמחה עם עצמך? אדרבא, הלוואי על כולם וגם עליי. ככה בן אדם נורמלי צריך לחשוב”.
“עכשיו, תגידי לי”, שאלתי, “נכון שאת היית ילדה מאוד מכבדת הורים?”
נעמה נראתה מופתעת מהשאלה הלא-קשורה שלי. “כן… נכון. איך ידעת? אני הייתי ועדיין מאוד מכבדת את ההורים שלי. בבית אני הילדה הטאטאלע שעושה כל מה שאמא שלה אומרת”.
מה באמת הקשר בין אהבה עצמית ומידות טובות לכיבוד הורים?
המקור שלי
כשאינני מכבדת את הוריי, אני בעצם לא מכבדת את עצמי. אם לא כיבדתי את המקור שלי, בית היוצר שממנו יצאתי – זאת אומרת הוריי – כיצד אוכל להעריך ולאהוב את מה שיצא משם?
כשאני מכבדת את ההורים, מעצם היותם הוריי, אני בעצם מכבדת קודם כול את עצמי ואת מהותי האלוקית, בלי תנאי חיצוני או זמני, כזה ואחר.
כשאני מתייחסת אל השורש, אל המקור שלי, כמשהו חשוב ואצילי ואני גאה להיות חלק ממנו – אראה באופן אוטומטי גם את עצמי כפּרי חשוב ואצילי, כי משם יצאתי ושם צמחתי. ואז תיבנה בתוכי תחושה חזקה של ערך עצמי חיובי.
כשאני מרגישה שייכת להורים, ארגיש מחוברת גם לשושלת המשפחתית לדורותיה, שייכת לאברהם אבינו, דרך אדם הראשון ועד לקדוש ברוך הוא ולבריאה כולה.
יש לי מסד טוב וחשוב שנותן לי תחושת ערך אינסופית. אני מרגישה חשובה, רגועה ובוטחת. אני יודעת שאני טובה במהותי, ואני מעריכה ואוהבת את עצמי באמת.
אם זכינו להתאמן על מצווה יקרה מפז זו בשנות הילדות והבחרות, אשרינו. אבל אם לא – אז מה? אפשר להתחיל מהיום לכבד הורים בדרך הנכונה ולחולל, בעזרת השם, את השינוי הזה בתוכנו.
כיבוד הורים כיסוד לעבודת המידות
מהי עבודת המידות, וכיצד היא קשורה לכיבוד הורים?
עבודת המידות היא להיות במידה הממוצעת, לא יותר מדי וגם לא פחות מדי.
אדם בעל מידות יודע לאחוז בשני הקצוות. הוא מיומן ויודע מתי וכמה להשתמש בכל קצה. הוא יודע להשתמש בכל מידה בכמות הנכונה ובזמן המתאים.
מתי אנחנו עדיין נופלים במידותינו, בכעס או בעצבות?
אנחנו נופלים במידותינו כשההרגשה הטובה שלנו תלויה בתנאי חיצוני ואנחנו אוחזים בו באופן מוקצן.
לדוגמה, מישהי שתמיד חייבת להגיד “כן” כדי להרגיש טובה ומוערכת. מה יקרה אם היא תיאלץ פעם לומר “לא”? היא עלולה להישבר…
או נניח מישהו שתמיד חייב להיות הקובע, המחליט, כי רק ככה הוא מרגיש קיים. מה יקרה אם ימנו מעליו מנהל חדש? הוא ירגיש נורא.
עבודת המידות, אם כן, היא היכולת להשתחרר מהתנאי המוקצן שלי ולהיות מסוגלת לבחור בשתי המידות, לדעת להגיד “כן” כשצריך וגם “לא” כשצריך.
איך זה קשור לכיבוד הורים?
כשאדם אוהב את עצמו ומרגיש בעל ערך, הוא זקוק להרבה פחות תנאים כדי להיות קיים. הוא יותר ויותר שמח ונינוח מעצם היותו, בלי צורך באישור חיצוני כזה או אחר.
כשאני מכבדת את הוריי, את השורש שממנו צמחתי, תהיה לי באופן ישיר תחושת ערך עצמי שאינו מותנה בהערכה של אחרים או במעשים שלי. גם אם לא הצלחתי או לא קיבלתי משוב מהסביבה – תחושת הערך החיובית לא תעזוב אותי בקלות!
כשאכבד את ההורים באמת, ייבנה לי גב שלא יאפשר לכל רוח חיצונית לטלטל אותי. ארגיש שווה וטובה ואז אוכל לבחור לומר “לא” כשצריך או אוכל לקבל על עצמי מרות של אדם אחר.
כיבוד הורים קושר אותי למהות התמיד-טובה שלי, מחבר אותי לעצמי ומשחרר אותי מתנאים חיצוניים כדי להרגיש שווה. אני הרבה יותר משוחררת וגאולה מהחיוב להרשים אחרים, לרצות אותם או לשלוט בהם כדי לאשר את קיומי.
כיבוד הורים – מידת הענווה
לאחיזה או להתניה שתיארנו קודם אפשר לקרוא גם בשם היותר מוכר – גאווה, אגו, והיא השורש של המידות הלא מתוקנות שלנו.
אם כעסתי – זהו תוצר של גאווה, כי הדברים לא היו כמו שאני חושבת. אם אני עצובה – זוהי גם גאווה, כי העניינים לא מסתדרים כמו שנראה לי. אם נכשלתי ודיברתי לשון הרע – זו שוב הגאווה שמייצרת חשיבה שיפוטית.
“ענווים הגיע זמן גאולתכם” (ילקוט שמעוני).
רק הענווים שבינינו, אומרים חז”ל, יזכו להיגאל – בגאולה כללית ובגאולה פרטית, קטנה או גדולה, שאנו זקוקים לה. כי כל הגאולות והישועות מתחילות באותה נקודת זינוק: ענווה!
טוב, הבנתי שענווה היא הבסיס לעבודת המידות שלי, אבל איך אני עושה את זה? זה נראה לי בכלל לא פשוט…
הצעד הראשון והמתבקש הוא כיבוד הורים.
——————————————————————————
מספרים על החזון איש זצ”ל, שהיה הולך יום יום ברגל לאמו שגרה במרחק ניכר ממנו, יושב איתה ומתעניין בשלומה. כל יום! הלוא אין לשער כמה יקר היה הזמן אצל החזון איש, ואיך כל דקה שלו נוצלה עד תום לעניינים נשגבים.
אם נעז ונתאר את המפגש הזה, מה נדמיין שהיה שם? היא בטח הגישה לו משהו לאכול, אחר כך סיפרה לו שביקרה איזו קרובת משפחה ושאלה לשלומו. אולי היא ביקשה ממנו לסדר לה איזה חשבון ארנונה או להחליף נורה שנשרפה. בסוף הם בטח בירכו זה את זה ונפרדו לשלום.
פחות או יותר כמו המפגשים שלנו עם ההורים.
אז למה החזון איש הצדיק בחר לערוך ביקור כזה כל יום, ולנו זו מין חובת “אין ברירה” ולפעמים, לא נעים לומר, אפילו משעמם או נדמה כמיותר?
כשאני ממקמת את עצמי בעמדה של “למטה”, בלי שיפוטיות, ממלאה את בקשותיהם ורצונם, המנוגדים לעתים לרצוני ומכירה תודה אינסופית להוריי – אני מאמנת ללא הרף את מידת הענווה שלי.
איך העלינו בדעתנו, אם כן, להתחיל לעבוד על מידות ודרך ארץ בלי לעבור דרך כיבוד הורים? אם אני מתגאה על הוריי, יקשה עליי מאוד לא להתגאות במעגלי חיים אחרים.
כיבוד הורים הוא הבסיס לעבודת המידות ואין שום דרך לדלג עליו.
שאל אביך ויגדך
כותב ה’פלא יועץ’ בערך “כיבוד הורים”: “ויעשה אוזנו כאפרכסת לקבל תוכחות”.
לא נעים לנו לשמוע מההורים תוכחות, או כפי שרגילים לקרוא לזה ביקורת, אבל אדם שמחפש הזדמנויות לשנות ולתקן יקפוץ עליהן כמוצא שלל רב.
בכל הערה כזאת מסמנים ההורים איפה המידות שלי עדיין מקולקלות ואיפה יש לי עוד אגו שזקוק לעבודה.
סיפרה לי חברה שאימא שלה הייתה יורדת עליה בעניין הזוגיות שלה, ותמיד הייתה מבקרת את בעלה למה הוא לא מגיע מוקדם, למה הוא לא מספיק עוזר בבית וכו’.
שאלתי אותה האם היא מתנשאת על אימא שלה, באיזה שהוא אופן, בנושא זוגיות.
אותה חברה פתחה זוג עיניים גדולות, וסיפרה שאימא שלה אכן גרושה והיא בהחלט חושבת בתוך תוכה שהיא בנתה זוגיות הרבה יותר מוצלחת משלה. אבל מעולם היא לא אמרה לה דבר בנושא.
“אז ייתכן שמה שקרה”, הצעתי, “זה שאת באת מלמעלה, שפטת את אימא שלך ושידרת לה, באופן לא מודע, שאת יותר ממנה בעניין הזוגי. אימא שלך רצתה להחזיר אותך, גם היא באופן לא מודע, למקומך הטבעי למטה, ולכן היה לה הרבה מה להעיר על הזוגיות שלך…”
ההורים שלי הם, אם כן, נורה אדומה בכל הקשור לעבודת המידות שלי, והם מרגישים בחוש שישי איפה אני מגזימה או מזייפת.
“שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים לב, ז). אם נטה אוזן ונקשיב למתנות האלה, נדע איפה עוד יש לנו עבודה על המידות ועל הגאווה.
אצל בעלי תשובה, לדוגמה, מצוי מאוד שההורים מתנגדים לתהליך התשובה.
אם נחזיר את הכדור אל הילד, נמצא שכמעט תמיד הילד מרגיש גבוה, על האולימפוס, הרבה יותר צדיק וחכם מההורים.
אם לא נתנשא או ננסה לחנך את ההורים שלנו מחדש, סביר להניח שלא תיווצר כלל מלחמה. לפעמים אפילו נצליח, בסייעתא דשמיא, לקרב את ההורים לחיק היהדות. (מכירים בעלי תשובה כאלה? עכשיו תנסו להיזכר איך הם מכבדים את הוריהם…)
במפגש שעסק בכיבוד הורים שאלתי את נעמה האם הוריה התנגדו לדרך שבחרה.
“בכלל לא”, אמרה, “אף פעם לא היו לנו ויכוחים ובטח שלא מלחמות. הם מאוד מכבדים את הבחירה שלי, גם אם הם בעצמם לא הולכים בה, כרגע”.
דוגמה מאלפת עד היכן מגיע כיבוד הורים אפשר לראות בסיפור מפעים על החפץ חיים, רבי ישראל מאיר מראדין זצ”ל, שהיה לסמל ומופת בענווה, הסתפקות במועט, אהבת ישראל ויראת שמים.
החפץ חיים היה בחור ישיבה כבן שש עשרה כשנפטר אביו. זמן קצר לאחר מכן נישאה אמו בשנית ליהודי פשוט מראדין.
חלפו ימים, והבחור ישראל מאיר, שהיה כבר אז עילוי בסדר גודל עולמי, רצה לקיים מצוות כיבוד אם ונסע לראדין לבקרה. בהזדמנות זו פגש בפעם הראשונה את אביו החורג, שיצא מגדרו מרוב התפעלות לנוכח הליכותיו בקודש. הוא פנה לרעייתו בהתרגשות והציע לה לשדך את בנה העילוי בן השש עשרה עם, לא פחות ולא יותר, בתו בת העשרים ושש…
אמו של החפץ חיים לא ידעה את נפשה. היא הבינה כי שידוך כזה איננו מתאים מכל כיוון שהוא. הבחורה מבוגרת, ואף כי היא מקיימת את חובותיה כבת ישראל, הרי שהליכותיה נעדרות כל אצילות. ללא ספק ראוי בנה הצדיק לשאת אישה מתאימה יותר ובכל מקרה, הוא עדיין צעיר מכדי להתחתן!
משהבין בעלה כי היא לא נלהבת כמוהו מן ההצעה, כעס מאוד והאם התמלאה צער וחוסר אונים.
ראה החפץ חיים ביגונה ושאלה לפשר העניין. כשלא נותרה לה ברירה, שיתפה אותו אמו במתרחש. החפץ חיים הבין כי כבודה של אמו עומד כאן על הפרק, ומיד הביע את נכונותו והסכמתו להצעה ונישא לאותה בחורה…