הייתה לי בבית בעיה לא פשוטה בנושא המריבות.
הבת הגדולה שלי, בת השמונה, לא הפסיקה להציק לאחותה הקטנה, בת החמש. בגינה הציבורית, בבית, בהתארגנות הבוקר ובהשכבות הערב, היא כל הזמן התחילה איתה.
בחוג של שפר שמעתי דברים חדשים, שנשמעו לי הגיוניים ביותר.
למדתי שכל ילד תופס, באופן לא מודע, מקום מול אמא. יש ילד שתופס את עמדת הקורבן, המסכן ויש ילד שמוצא לעצמו, באופן מוטעה ולא מודע את מקום “האכזרי”, כך שכל עוד אמא בזירה, כשופט או שוטר – כל אחד שומר על מקומו ומשמר את מקומו של השני. כך שגם המסכנה מוכנה להמשיך לקבל מכות כדי לשמר את מקומה כמסכנה ולקבל, באופן לא מודע המון תשומת לב מאמא…
דקלה הציעה לי לנסות דבר חדש ולעבוד דווקא עם הקטנה, “החוטפת”. הסכמתי לשמוע והבנתי שכדאי לי לא לרחם על מירב הקטנה אלא לדעת שאם תרצה, תדע איך לא להיכנס למריבה עם אחותה הגדולה. “במחשבה בלבד, תבואי השבוע בגישה חדשה ותראי אותן כחברות!” סיכמה.
זה היה מבחינתי “וואו”, הרגשתי שקיבלתי חופשה שבועית במתנה. לא השוטרת וגם לא השופטת וחשבתי שאולי סוף סוף יהיה לי זמן וכוח לדברים אחרים…
ובאמת, באותו השבוע, כשירדתי מעמדת השיפוט-גישור, המריבות אמנם לא הפסיקו לגמרי, אבל קטנו באופן משמעותי, ומצאתי את בנותיי, לראשונה מזה זמן רב, יותר ויותר משחקות זו עם זו.
כשהסתכלתי אחרת על הסיטואציה ולא ריחמתי על הקטנה, למקום המסכן כבר לא הייתה ממשות והדינמיקה בינינו השתנתה. הגדולה גם היא לא נזקקה יותר להתחפש לאכזרית. לשתיהן היה הרבה פחות שווה לריב, וברוך השם לא נותר להן אלא לשחק.