אז מה אם את לא רואה?

"בשעה טובה ומוצלחת חגגנו לשירה בת מצווה. במקום תוכנית ומצגת, שבה היא המקבלת, החלטתי להפוך את התוכנית על פיה, ושירה, תהיה דווקא בצד הנותן, היא זו שתחזק אותנו… הדפסתי שתיים-עשרה כרטיסים יפים וצבעוניים במחשב וביקשתי ממנה לכתוב עליהן שתיים עשרה מצוות שחשובות לה, בהן הייתה רוצה להתחזק. למרות שאני מכירה היטב במעלותיה ואישיותה המיוחדת של ביתי, מה שקרה אחר-כך הצליח להפתיע אותי לגמריי… כל כרטיס וכרטיס עשה לי צמרמורת… וכרטיסים אחדים אף הביאו אותי לכדי דמעות אימהיות נרגשות…

לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות

האם תיארתי לי כמה ספגה בבית ובית הספר? כמה למדה? כמה הפנימה? אילו מסרים נחקקו בה? חשובים לה? משמעותיים עבורה? מי היה מאמין שבתוך הילדה הזו שקופצת בחבל, מחליפה מכתביות ומכינה שיעורים וקמה בבוקר ויוצאת לבית הספר וחוזרת ואוכלת ומספרת לי מה היה ומה קרה או הולכת למכולת ומכינה חביתות, טמונים כאלו אוצרות של יראת שמיים, איכפתיות, רוך, תום, מחשבה ואמונה?? מי חשב לעצמו שכל אלף-אלפי המילים שנאמרו בבית יצרו שם מציאות, בנו תפיסת עולם והשקפה? מי דמיין שסתם דברים שעשינו בבית, בלי בכלל לשים לב בנו עוד מילימטר של כבוד לחברה? של רצון להאיר פנים? ללמד כף זכות על מישהו שפגע בי? לכבד הורים? באחד הכרטיסים כתבה שירה על אהבת התורה ותארה את עצמה רוצה לבקש משהו מאבא שלומד, אבל מיד עוצרת את עצמה ונזכרת שאבא "שומר על העולם" כדבריה… בכרטיס אחר סיפרה משהו שכבר שכחתי, איך הגיעה פעם מבית הספר וסיפרה בתסכול שהיא לא אוהבת את המורה ואני הצעתי לה לחשוב דברים טובים על המורה. אחרי שבועיים כששאלתי אותה מה היה עם התרגיל של העין הטובה סיפרה שעכשיו היא ממש אוהבת את המורה שלה… מי שיער שדברים בעלמא שנעשו סביבה, בלי שום מחשבה "לחנך את הילדה" יאירו בה ויחקקו בה? מי חשב ששתלנו משהו? עידרנו? זיבלנו? במרוץ החיים החולפים להם ביעף, לא חשבנו שזכרנו להשקות, לעדר או לגזום… והנה כבר הגיעו פירות מבורכים…

ט"ו בשבט

"ט"ו בשבט הגיע – חג לאילנות" שרים הילדים בשמחה ואני מתבוננת על הגינה החביבה שבירכתיי ביתנו. עץ הלימון הוציא אמנם לימונים אבל הם עדיין ירוקים וקשים כמו אבן, ויסחטו אל סלט רק עוד כמה חודשים טובים לכשיצהיבו… בעץ הזית אין אף זית אחד לרפואה ובעץ הרימון האהוב עלינו, שמניב עשרות רימונים לקראת ראש השנה, מסתמנת תחילתה של נשירה עונתית בעלים מצהיבים, ואין עליו ולו פרח אדום אחד, שלא לדבר על פרי… הגינה כולה כאילו עצרה מלכת. הורדים, הגרניום והשיחים כאילו לא גדלים. הדשא שכיסחנו היטב לפני בוא השמיטה עדיין לא זקוק ממש לטיפול. הגינה כולה בתרדמת חורף מנומנמת. חג לאילנות?? איזה חג??

ובאמת, על מה החגיגה?? הלוא ברכת האילנות על פריחות חדשות נברך רק בניסן ופירות חדשים נביא בחג הביכורים. מה יש בו בט"ו בשבט??

חכמינו קבעו את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות, בשל העובדה שבארץ ישראל, מתחילה עונת הגשמים בחג הסוכות. כבר שלושה חדשים לערך יורדים (או אמורים לרדת) גשמי ברכה ולהשקות את הארץ. זאת אומרת שט"ו בשבט הוא הזמן בו האילנות קיבלו את כמות הגשמים הגדולה ביותר במשך השנה. הגינה אמנם "חורפת" את שנת החורף ובשטח אין "תוצאות", אבל אנחנו כבר מציינים את היום הזה כ"חג האילנות" כי מתחת לאדמה, השורשים נמצאים בפעילות מאסיבית, אותה פעילות שתאפשר בסופו של דבר את גדילת הפירות.

ט"ו בשבט בא ללמד אותנו, בפנימיות, מבט של אמונה וציפייה, בו אנחנו בטוחים בפירות העתידיים מבלי שהם עדיין קיימים בשטח. בלי לראות או לטעום. ט"ו בשבט זה לטעת בנו תפיסה יהודית אמיתית של לחגוג ולשמוח "לכתחילה" ועכשיו!
מדי שנה, שולחות בט"ו בשבט הגננות, את ברכת "אילן, אילן במה אברכך?" וממשילות את הילדים לפירות, פרי הבטן שלנו… גם עליהם אנחנו צריכים להתבונן במשקפיי ט"ו בשבט. להאמין ולדעת שהגשמים כבר השקו את האדמה כל צורכה. לסמוך על עצמינו שחינכנו כמיטב הבנתינו ולסמוך על הילדים שלנו שבאמת-באמת מעוניינים לשתף איתנו פעולה. לא לחשוב שהגינה הרדומה היא המציאות האמיתית, לא להאמין ל"נִגלֶה" בה הילד שלנו לא הולך בתלם, אלא להאמין במה שקיים פנימה. במה שנמצא בילד באמת, ממש כפי שאומרת חנה על שמואל בנה, כשהיא מביאה אותו לבית המקדש, "אל הנער הזה התפללתי", למרות שהוא תינוק שזה עתה נגמל… וממשיכה "כי שמחתי בישועתך", היא "חיה" את המציאות העתידית-עכשווית, ורואה אותו כבר כאדם צדיק וקדוש… ממש כפי שכשנולד ילד, נוהגים לברך את הוריו "שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים"… ואף מסיימים בברכת "זה הקטן – גדול יהיה"… מדוע לברך עולל קטן שכזה בברכה כל-כך גדולה ומחייבת? כי יהודי צופה ומצפה לטוב, לישועה, לברכה. מאמין בכוחות הגדולים הטמונים בקטן ושואף אליהם, אמונת ט"ו בשבט מלמדת אותנו לצפות לפריחה, ללבלוב ולפירות החינוך שלנו. לצפות וכבר לשמוח, בילד הטוב, הצדיק, זה שמקשיב ועוזר, מתפלל ולומד.

אבל אני לא רואה…

סיפרה אמא מבוגרת, בעלת תשובה, על "נס גלוי" לדבריה שהתרחש עם ביתה, בת העשרים ושתיים, שלא הצטרפה לדרך התשובה של הורים, נשארה רווקה חילונית וחיה חיים של "בלי חשבון", לדבריה. אותה אמא פנתה לרב גדול, סיפרה בכאב על ביתה ו"מה יהיה איתה?" וביקשה עבורה ברכה. "ממש עכשיו, כשאנחנו מדברים" אמר, "הבת שלך חוזרת בתשובה".

"חוזרת בתשובה? התפלאה… היא הלוא חיה חיים של לית דין ולית דיין… הרב צריך לראות איך היא נראית ואיפה היא מסתובבת כדי להבין על מה אני מדברת"

"כן, אני יודע הכל" ענה אותו רב בביטחון גמור, "אבל אני בטוח שברגעים אלו היא כבר התחילה תהליך של תשובה…"
אותה אמא נצרה בליבה את הדברים, שנשמעו לה תמוהים-משהו. אחרי שנתיים, התחילה אותה בת להגיע, בעקבות חברה קרובה, לשיעור תורה באופן קבוע… "התקשרתי לרב וסיפרתי לו בדמעות שהיא מתחילה להתקרב". "אל תאמרי לה אף מילה", הדריך אותה, "תתייחסי אליה ממש כרגיל, כאילו היא היתה תמיד דתייה…"

ובאמת, אותה בת, עזבה לגמרי את אורחות חייה הקודמים, הפכה לבעלת תשובה אמיתית, ונישאה לבן תורה!
–
זה נכון שפעמים רבות נדמה לנו שהחינוך, עליו אנחנו כל-כך עמלים, נמצא "בהעלם". הילד מאחר לקום למרות שאני טיפוס דייקן ולא יכולה לסבול מאחרים כרוניים… הגדולה לא מספיק עוזרת למרות שביקשתי וביקשתי ואני כל-כך חולמת על ילדה בלבוסטע… הקטן לא כל-כך לומד למרות שבעלי "נולד עם ספר ביד" ואני לא מפסיקה לקחת קורסים, להשתלם וללמוד…
למה? מה קורה פה?

על הדבר החשוב לנו ביותר – חינוך הילדים, אין לנו מצווה מפורשת, דוגמת שמירת שבת, כיבוד הורים וכו', כי חינוך הוא הדבר הכי טבעי והכי "אוטומטי" עבורנו. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו "יודעים" היטב להיות הורים וברא את הילד כך שירצה, יותר מכל, לבוא אחרינו, ללכת בדרכינו, להמשיך אותנו ולהיות מעוניין לשתף פעולה עם הערכים והכללים הנהוגים בבתינו.

אבל לעתים, דווקא בגלל שעניין מסויים בבית כל-כך חשוב לנו אנחנו לחוצים ומופחדים ולא מספיק מאמינים, ואז הוא "חומק לנו מבין הידיים"… יש ילדים בבית שמרגישים, באופן לא מודע, ששם אפשר "לצאת למאבק" או לקבל "נתח אימא גדול יותר" של רחמים או התעסקות, ולהפעיל אותנו… במקומות האלו נמצא את עצמינו חוזרים ואומרים ומבקשים, כועסים, דואגים או מפוחדים ולעיתים אף חסרי אונים…

וכאן בא ט"ו בשבט ומדריך אותנו לדעת: תחגגו עכשיו את הפירות! תאמינו במה שלא רואים! המים כבר הגיעו בכמות מספקת לשורשים ומרווים אותם, והפרי השלם קיים שם בכל תוקפו, רק נמצא בהעלם. כבר חינכתם! כבר הדרכתם! הילד שמע כל-כך הרבה פעמים ויודע היטב! זה הזמן "ללכת קדימה"… ולתת הזדמנות לפירות שכבר שתלתם לצמוח ולגדול. שיעור האמונה של ט"ו בשבט, כמו האמון בילדים הוא דווקא בהסתרה, "להגיד בבוקר חסדך – ואמונתך בלילות"… מבחן האמון הוא כשלא רואים תוצאות.
–
סיפרה משתתפת בחוג על בנה בן ה-10 שהפסיק להתקלח כמעט, במשך השבוע. הוא היה נכנס עם הבגדים למיטה ויוצא לבית הספר עם אותם בגדים ממש… בהתחלה, ביקשה והסבירה ונאמה, אחר-כך התחננה, בסוף יצאה מדעתה… אבל הילד התקלח רק ממש לפני כניסת שבת… "ואז", סיפרה, "החלטתי פשוט 'לרדת מזה' ולסמוך עליו. כפי שהוא מתקלח לקראת שבת, כי הכלל חשב וברור לו, כך יכול להיות, בעצם, גם בשאר השבוע… הרי ברור שהוא יודע היטב שזה חשוב אצלנו, ומכאן – ברור לי שזה חשוב גם לו… הרי מי לא רוצה להיות נקי? ויותר מזה – מי לא רוצה להיות חלק טוב וחיובי במשפחה?".

זה לא קרה מיד. אחרי כמה חודשים טובים, הילד הזה התחיל "לצמצם פערים" בכניסות למקלחת, בהתחלה פעמיים בשבוע ולאט לאט הגביר את הקצב ונכנס כמעט כל יום למקלחת. "היום", סיפרה, "אין לי מושג כמה פעמים בשבוע הוא מתקלח. זה כבר לא העניין שלי… אבל כשהוא נכנס למקלחת, הוא לא יוצא… "

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).

מדוע משווה המקרא את האדם לעץ דווקא, "כי האדם עץ השדה", ולא לבעל-חיים?

התשובה היא שכל בעל חיים, מתנתק ממולידיו מיד אחרי תקופת ההנקה או ההזנה, וחי את חייו באופן עצמאי. אבל העץ לעולם נטוע באדמה וחייב לינוק ממנה כדי להתקיים. שורשיו הנסתרים, הם אלו שמעניקים לו את היציבות ומהם יזין את עצמו כל ימיו.
גם הילדים שלנו יונקים מאיתנו בכל רגע! "גירסא דינקותא לא במהרה אשתכחא", אומרים חז"ל, כי השורשים של החינוך שלנו, הערכים וההנהגות שלנו, "זורמים לילדים בדם". הילד שלי יודע היטב מה מצופה ממנו, מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר. כפי שאיננו רואים ביומיום, את קצב הגדילה המדהים של הילדים, אלא כשמורידים את בגדי החורף מלמעלה ומגלים שהחצאית כבר שייכת לקטנה והמכנסיים "מסוכסכות" עם הנעלים, עלינו לדעת בידיעה מוחלטת, למרות שאיננו רואים זאת בפועל עכשיו, שהילדים אכן חיים, גדלים ונושמים את החינוך שלנו. כמו העץ, קיבל הילד, את מלוא המים ואת מלוא החינוך וההדרכה.
חשוב לדעת – גם אם בסופו של דבר, התוצאות המיוחלות לא יגיעו, עלינו לדעת ש"לא עלייך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה" (פרקי אבות) אנחנו אמונים על החינוך כפי הבנתנו ויכולתנו, אבל התוצאות אינן שלנו!
–
סיפרה חברה על ביתה בת העשרה שהצליחה להמם אותה כשחזרה יום בהיר מקניות, עם חצאית חדשה ומאוד-מאוד לא צנועה… "חצאית חדשה?" שאלה בזהירות, "כן, אמא, קניתי מהכסף של הבייביסיטר שעשיתי לשכנים…" ענתה וחמקה לחדרה…
אותה חברה, שעמדה להתפוצף מאכזבה, מצאה בעצמה כוחות לשתוק ליד כולם וביקשה לדבר איתה ביחידות, שיחה של אמון וכבוד. "ממש עכשיו נלחמים חיילים למעננו בחזית", אמרה (באותו קיץ התנהלה המלחמה בעזה), "וצניעות של בנות ישראל, עומדת כחומה להגן עליהם… אני סומכת עלייך שתדעי מה לעשות עם החצאית הזו שאינה ראויה בבתינו… אם תרצי, אשמח לקנות לך חצאית אחרת", סיימה ויצאה מן החדר.

אותה נערה לבשה את החצאית מספר פעמים נוספות, אבל אימא כבר נרגעה והאמינה בביתה האמיתית, הצנועה והצדיקה, זו ש"מתחבאת" מאחורי הילדה שמתנהגת-איך-שבא-לה, ולכן לא נלחצה או הרגישה צורך להעיר או לכעוס. אחרי כחודש חיפשה אותה נערה את החצאית ושאלה את אימא שלה אם היא זרקה לה אותה… "מה פתאום שאני אזרוק לך אותה", אמרה, "אני רוצה שהזכויות יהיו כולן שלך. חפשי בארון, היא בטח שם"… אחרי כשבועיים הופיעה אותה בת עם החצאית הזו בידיה כשהיא … גזורה!… "החלטתי לקחת את הבד שלה ולהשתמש בו לתפירת בובות" אמרה…
–
כל שנותר לנו הוא לסמוך על עצמינו ועל כוחו האדיר של החינוך שלנו, ולסמוך על הילדים, ועל הרצון הטוב שלהם להיות הד לתלם שהתוונו. ממש כפי שלא נחטט באדמה, אחרי שהשקנו וזיבלנו, כדי לוודא שהגרעין מתחיל לנבוט – לחץ, פחד או התעסקות יתר רק ירחיקו מאיתנו את הפירות המתוקים. הילדים שלנו בודאי מעוניינים לשתף פעולה עם מה שחשוב לנו, אז מה אם אני עדיין לא רואה את זה…