אתמול בצהריים הגיע משלוח מהסופרמרקט.הילדים ואני סידרנו את המוצרים במקרר ובמזווה, ושתי קופסאות קרטון ריקות עם לוגו של חסה נשארו להן בכניסה לבית, מחכות בסבלנות שמישהו יתנדב להעלות אותן לפח האשפה.
רינה, בת ארבע, רצה מקצה הסלון והתיישבה בצהלה באחת מהן. יהודה הקטן, בן השנתיים,עזב הכול ורץ לתפוס את הקופסה השנייה, לפני שמישהו אחר ישים עליה עין.
הקופסה של רינה הפכה למכונית, והיא גררה אותה בידיים לרוחבו של הסלון. אחריה הצטרף בצהלה יהודה. אחרי כחצי שעה של מרוץ מכוניות בקרטונים של חסה ראיתי אותם, בעודי מארגנת את ארוחת הערב, הופכים את הקופסאות ומתחבאים בהן לסירוגין. מציצים וצוחקים,מציצים וצוחקים. אחד בחוץ, אחד מתחבא, שניים נדחסים בפנים.
הקופסאות הפכו ברגע לבית. למיטה. לתוף.למגדל. לאוטו. זה היה עולם שלם וקסום בקופסת קרטון שהעסיק אותם כל אחר הצהריים.
לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות
משחקי הפליימוביל המהונדסים, היקרים והנוצצים (שסבא הוציא עליהם דמים מרובים) הסתכלו עליי מהמדף. ליד קופסאות הקרטון החומות, הם נראו לי לפתע לא קוסמים במיוחד…
התבוננתי בילדים שלי בנחת. מה קרה לנו? לאן נעלמה לה חדוות המשחקים האמיתית, כמו של פעם, שאלתי את עצמי.
להיות הורים משקיעים
לפני כשנה שמעתי הרצאה בנושא חינוך, שבה סיפר המרצה כי יש לו חבר שבבעלותו רשת חנויות בינלאומית לצעצועים. בכל מקום בעולם, סיפר, חנויות הצעצועים פזורות בערים הגדולות, אבל לעומת זאת בארץ, בכל רחוב ותחת כל עץ רענן ממוקמת חנות צעצועים גדולה ורווחית. הורה ישראלי, כך טען, בכל חתך סוציו–אקונומי, קונה לילדים שלו משחקים וצעצועים יותר מכל הורה אחר בעולם!
ובאמת, כהורים, אנחנו רוצים אולי יותר מכל דבר אחר להצליח בחינוך הילדים. אנחנו משקיעות יותר מכל דור שקדם לנו זמן,מחשבה, כוח וכסף כדי לפתח את היכולות, היצירתיות והדמיון של הילד.
אבל האם לא חדרנו,
המשחק – ניסוי ותעייה של החיים
כתפיסה חברתית רווחת, בעזרת שלל המשחקים היקרים והמהוקצעים, לתחומם הבלעדי והנפלא של הילדים?
מהו המסר הבלתי מילולי של משחק מהונדס, מושלם ומפתח שקניתי במיטב כספי בחנות נוצצת, שאותו ייצרו טובי מפתחי המשחקים?
ולעומת זאת, מהו המסר של משחק שפיתח הילד, מאולתר, עקום ומחומרים נפסדים?
משחק של “כאילו” הוא עולמו של הילד. כל היום ובכל נושא. הילדים שלנו עסוקים שעות רבות בלשחק, כי זה הוא ה”אימון על יבש”שבעזרתו הם לומדים את העולם האמיתי.
אם נתבונן נראה שכאשר אנחנו, כחברה מערבית, לעתים מנסים להנחית על הילד מלמעלה משחקים, אנחנו בעצם מתערבים לו בחקר העולם האינסופי ואז, מה בעצם אמרנו לו?
“אתה לא מסוגל למלא לעצמך את הזמן הפנוי שלך”.
“מישהו אחר צריך להעסיק ולשמח אותך כי אתה עדיין קטן”.
“אתה לא מספיק סקרן ורוצה לדעת”.
אם רק נאפשר לילד מרחב עצמי, תגדל מיד תחושת האחריות שלו ללמידה, לחקירה ולזמן שלו. כל חפץ וכל אביזר יהפכו ברגע אחד למשחק מפתח ומלמד, מגרה את הדמיון ומעשיר.
המלפפון ייהפך לאוטו והחביתה תהיה שמש. הבגד למחבוא מפתיע והמיטה לטרמפולינה. מטפחת ישנה ותיק יהפכו אותה מיד לאימא. הכובע הישן – לאבא. המגבת והספר יהיו ברגע טלית וסידור. מקל יהיה חרב, האמבטיה – בריכה, החלון – מצגת חיה, שורת כיסאות – רכבת. שטיח יהיה ים. גליל נייר כסף שנגמר – רמקול. ציפית של פוך – אוהל. הרווח שמאחורי הדלת זה בית. כל כרטיס יהפוך ברגע לטלפון נייד משוכלל. קופסת נעליים לקופה רושמת של סופרמרקט. קערות המטבח, מצקת ותרווד יהיו משחק מרתק,וכוסות חד פעמיות – מגדל קוביות.
לפעמים הילד שלנו לא צריך אביזרים כדי לשחק. הוא משתמש בדמיון האינסופי שלו והופך ברגע למורה או לתלמיד, למוכרת בחנות,לשוטר או לתינוק. הוא משחק בלי שום אביזר באריה, בחתול או בכלב, ועוד ועוד ועוד.
ומה באשר למשחקים הדידקטיים?
האמבטיה תלמד אותו מה צף ומה שוקע. החלון ילמד אותו מה זה שקוף ומה זה אטום. אשכולית, תפוז וקלמנטינה ילמדו אותו מה ההבדל בין קטן לגדול, בגד חדש ילמד אותו על חדש וישן. סיר וכף ילמדו אותו בפנים ובחוץ.
אם נפנה מקום, הילד שלנו יתאמן בלחיות בכל האמצעים. הוא ילמד ויתנסה, יבחן ויבדוק, יחשוב לבד ויסיק מסקנות.
כשאנחנו מאפשרים לילד שלנו להמציא משחק בעצמו, זה באמת שלו. הוא מרגיש באופן בלתי מודע אחריות אמיתית, על הזמן הפנוי שלו, על הלמידה ועל הסקרנות שלו. ואז בעצם אמרתי לו, בלי מילים:
“הזמן הפנוי הוא שלך – אני סומכת עליך שתדע לנצל אותו כראוי”.
“יש בך כוחות נפלאים לשמח את עצמך, אתה לא תלוי באף אחד”.
“אתה ילד חכם וסקרן. אין לי ספק שתלמד הכול בעצמך”.
כשהיינו קטנים…
בתור ילדה, אני זוכרת את אחיותיי ואותי עסוקות תמיד בלשחק. לא הכרנו את המושג “משעמם לי”, וידענו תמיד להיות אחראיות על זמננו הפנוי. אולי בגלל שאימא שלנו מעולם לא נאלצה להתערב, לשחק איתנו או לקנות לנו חוברות יצירה מוכנות.
אפילו בובות בקושי היו לנו.
לחברות בשכונה היה בית בובות אמיתי עם חדרים, רהיטים, בגדים, כלי מטבח, אוטו ואפילו תינוקת. לא אכחש שקינאתי מאוד. אני קיבלתי את הבובה האמיתית הראשונה שלי כפרס על מציאת האפיקומן בליל הסדר מסבא וסבתא שלי, וגם זה כשהייתי אולי בת שמונה.
את הכול המצאנו בעצמנו. גזרנו, הדבקנו, תפרנו, רקמנו וציירנו מחומרים שהיו בבית – עיתונים, גלילי נייר טואלט או אריזות מזון,והכול – ממש לבד.
אימא שלי הייתה מורה, ולכן החליטה לא לשלוח אותנו לקייטנות בחופש הגדול. כל חברותיי הלכו לקייטנה “אמיתית”, עם בריכה ולונה פארק, אבל לא זכור לי שהתלוננתי. היה ברור לי שככה זה אצלנו וזהו (היום אני כמובן יודעת להעריך את זה מאוד).
איזה פתרון מצאנו? החלטנו על הפעלת קייטנה בייתית–עצמית!
בכל יום, לפי התור, הייתה אחת האחיות אחראית לפעילות היומית: גזירות, הדבקות, טיול בחוץ, משחקים וכדומה. אנחנו חשבנו שפעילות כזאת היא מובנת מאליה, אבל חברתי הטובה (שהשתתפה בקייטנה אמיתית) התפעלה מהרעיון. היא כתבה על הקייטנה הביתית שלנו לאחת מתכניות הרדיו ששודרה אז לילדים, והם סיפרו עלינו בתכניתם.
אני זוכרת שאימא שלי הקפידה, לדוגמה, על מנוחת צהריים, ובשבילנו זה היה ברור. אימא נחה ואנחנו משחקות בחדרים.
משחקים דידקטיים “מפתחים” לא היו לנו. שיחקנו בלגו, בגומי, בחבל, בכדור, בקלאס, בדוקים ובהמון משחקי תפקידים: משרד ובו מנהלת, סגנית או לקוח, או משפחה של אימא, תינוקת ומטפלת.
כשהייתי בת שבע, נסעו הוריי לארצות הברית לכמה שבועות, ואנחנו נשארנו אצל סבתא בחיפה.
אימא שלי לא שלחה איתנו שום משחק או צעצוע, ועם סבתא שלנו לא יצאנו לשום פארק או הצגה. ובכל זאת, אימא הייתה בטוחה וסמוכה שאנחנו יודעות להעסיק את עצמנו היטב.
המצאנו משחקים מכלום. כל חפץ בבית הפך לאובייקט של הצגה, הופעה ויצירה.
הווילונות היו המסכים של ההופעות שהעלינו, אטבי הכביסה היו משחק הרכבה מרתק והמיטות היו במות להצגות. חוץ מזה שציפינו בכיליון עיניים למשימה היומית המרתקת של קניית לחם וחלב במכולת השכונתית…
לא רק שלא השתעממנו או חשבנו שאנחנו מסכנות, אלא היינו באמת עסוקות ושמחות!
לא פלא שכשדוד שלי הגיע מדי יום ונתן לנו לירה כדמי כיס, החלטנו שבמקום לקנות בכסף הזה ממתקים לעצמנו – נחסוך אותו כדי לקנות בו מתנה… להורים!
כשהיה מגיע טקס הירידה היומי למכולת היינו חולפות על פני חנות מוזרה של מתנות וכלי כתיבה של פעם, ומנסות להחליט באיזו מתנה נבחר. בחלון הראווה הייתה מוצגת מברשת לחליפה בצורת פינגווין, והיא נבחרה להיות המתנה הראויה.
כשהצטבר לנו מספיק כסף, ירדנו בגאווה לחנות ורכשנו את הפינגווין הנכסף. ההורים חייכו למראה המתנה התמימה שלנו, והיא העלתה אבק בארון עד שנעלמו עקבותיה.
האמון הפשוט שנתנה בנו אימא והעברת האחריות שבאה בעקבותיו לימדה אותנו בפועל, בלי הסברים ונאומים, ש”אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני?”.
למדנו שאנחנו מסוגלות להסתדר לבדנו, ואדרבא, יש לנו מחויבות של הכרת תודה.
ובהשוואה אליי בתור אימא צעירה?
כאימא צעירה תמיד תהיתי: “איך אימא שלי עשתה את זה?”. מה היה סוד השעות והימים של המשחקים המתוקים ששיחקנו לבדנו,בלי עזרה, תיווך או התערבות?
גם אני חלמתי על מנוחת צהריים, אבל ריחמתי על ילדיי הרכים שלא יזכו לשעת איכות אימהית ואוהבת.
ואיך היה נראה הזמן המאוד איכותי הזה?
אני על הספה בסלון, עייפה ומרוטה, חולמת על קצת מנוחה. מנסה להפעיל את הילדים הבלתי מפותחים, הבלתי עצמאיים,התובעניים והמשועממים.
אין להם מספיק צבעים איכותיים (איזו מין אימא אני?). אולי נוציא קליקס (ואחר כך אני אאסוף?…). רוצים לצבוע? (איך התייבשו שוב הטושים?!). מה עם סיפור עם מסר חינוכי? (אני חייבת לחדש, בטח כבר משעמם להם…). אולי עגלה ובובה? (מסכנה הקטנה, לה אין עגלה…). אני צריכה לקנות להם דחוף משחקים חדשים, חומרי יצירה וחוברות עבודה. אוי, לא, שירה כמעט נרדמת. אולי קלטת של ‘הרב והאריה’?
קיצורו של עניין, שימשתי בעל כורחי כצוות הווי ובידור במשרה מלאה, ותמיד שאלתי את עצמי: האם להיות אימא באמת אמור להיות משרה תובענית ומלאת ייסורי מצפון?
כשהבנות היו קטנות, נכנס בהן יום אחד היצר הרע והן היו חסרות מנוחה.
זה היה יום של חמסין, כך שלא יכולתי להציע להן לצאת החוצה. כבר חשבתי על ציורים, גזירות או הדבקות (בואו נודה על האמת:אני אחרי יום עבודה, הכביסה מחכה לי, שאריות ארוחת הצהריים עוד מתבוננות בי מהכיור וחוצמזה אני נורא עייפה. למי יש כוח?).
בדיוק כשכבר הייתי מיואשת, צלצל הטלפון. זו הייתה אימא שלי.
“אימא”, התבכיינתי, “מה אני אעשה איתן?”
לאימא שלי הייתה מיד עצה מקסימה לתת לי: “תשמעי דקלה, תיקחי קמח ומים עם טיפת שמן, תלושי לבצק נעים ותני להן”.
סגרתי את הטלפון והכנתי במהירות עיסה, חילקתי לכדורים ונתתי לכל אחת כדור בצק גדול. הבנות הוציאו מערוכים, מזלגות,קורצנים ושאר כלי מטבח ואני – חמקתי להירגע על הספה.
שקט מופתי השתרר בבית. הקולות היחידים היו חבטות, חירורים ורידודים. הבצק עבר התעללות עד שבסוף לא היה ראוי למאכל אדם, והבנות היו מאושרות.
אחר צהריים אחד, בעודי מתפללת, אני רואה את הבנות מביאות לסלון שתי ציפות פוך שהורידו מהארון למעלה.
מה הן לא עשו עם הציפות הללו? בית. אוהל. מיטה. חנות. מריצה. טרמפולינה.
שתיים בחוץ, אחת בפנים. שתיים בפנים, שתיים בחוץ. שתיים בציפה הזאת ושתיים בציפה השנייה. אחת בחוץ מזהה מי בפנים…
נזכרתי כמה מקסימים הם המשחקים הפשוטים והתמימים, לפני שהפכנו להיות כל כך אינטליגנטים, מתקדמים ומשקיעים.
והיום?
היום, אני פונה מדי יום ביומו לתנומת הצהריים שלי, לא לפני שאני מזכירה לילדים שלי להעיר אותי אך ורק אם המשיח יבוא. זמן המנוחה הוא שגרה מקודשת.
לפני כשבוע קמתי לי משנת יופי שכזאת. בבית היו אילה בת השבע, רינה בת הארבע ויהודה בן השנתיים. הגדולים היו בחוגי שחייה.
אילה, ששמרה על הילדים בזמן שנמתי, הראתה לי “ספרים” שהיא ואחותה הכינו בקייטנת הצהריים שהיא הפעילה (להזכירכם –קייטנה עם קליינטית אחת). אלו היו יצירות פאר של ממש!
הן לקחו דפים (דפי מחשב מודפסים בצד אחד, שאבא הביא מהעבודה), חתכו אותם לשניים, הידקו בצד אחד – והנה ספר! רינה ציירה בין דפי הספר פרח, עציץ, דבורה וילד, וידעה לספר בקול מתוק סיפור שהמציאה על הפרח שפגש דבורה.
אילה, שעולה לכיתה א’, ציירה ילד, שבמהלך הסיפור יורד עליו גשם וכתבה את העלילה בשלל שגיאות מתוקות.
בואו ננסה לתאר מה למדה אילה מסיטואציה בודדת שכזאת?
אימא נחה:
אני צריכה לכבד הורים. יש זמן שבו אני צריכה להסתדר בכוחות עצמי.
היא הייתה צריכה לשמור על אחיה:
אני בוגרת וצריכה להיות אחראית גם על האחים שלי.
היא החליטה להפעיל קייטנת צהריים:
יש לי יכולת ללמוד ולהיות יצירתית, להעסיק את עצמי וגם לתת לאחרים.
היא החליטה על פורמט הספר ודרך הכריכה שלו, היא חשבה על תוכנו של הסיפור, כתבה ואיירה אותו:
איזה כיף! אני לא תלויה באחרים כדי להצליח! אני יודעת ליצור בעצמי מתחילה ועד סוף!
עכשיו, בואו נדמיין לעצמנו שאני מוותרת על מנוחת הצהריים שכל כך חשובה לי, ואנחנו יושבות ביחד על חוברת עבודה מוכנה וצבעונית שמצוירת בטוב טעם – האם זה ישתווה למה שלמדה אילה לבדה עם ספרון תוצרת עצמית מתוק שכזה?
