מה קורה כשאני מכבדת את השורש שלי? את ההורים? ואיך זה משפיע על ביטחון העצמי והחוסן הנפשי שלי? | להרגיש פירמה!
תחושת ערך, שתביא אותנו להיות אנשים שמחים ובעלי ביטחון עצמי, קשורה אצלנו בדרך כלל לתנאים חיצוניים.
נדמה לרובנו, לא תמיד במודע, שכדי להרגיש שווים ובעלי ערך אנחנו זקוקים להצלחה, הערכה, תמיכה, חשיבות ועוד. כל עוד התנאי הזה התמלא ואנחנו מצליחים, מוקפים במשפחה תומכת או מקבלים מחיאות כפיים – יש לנו ביטחון עצמי ואנחנו מרגישים שווים וטובים, מלאי אנרגיה, שמחים ונדיבים.
אבל אם התנאי לא התמלא, אם נכשלנו או לא קיבלנו הערכה, נהפוך כמעט באחת לחסרי ביטחון עצמי. נרגיש קטנים, אשמים או חסרי ערך, עד כדי כך שנגיע למצבים של מתח, דיכאון, חרדה, תחושת ריקנות ועוד.
ביטחון עצמי אמיתי אינו עניין חיצוני, אלא, כשמו כן הוא, תוצר של קבלה עצמית. הוא היכולת לאהוב ולכבד את מי שאנחנו בכל מצב. עם החוזקות והכישורים וגם עם החולשות, הנפילות והטעויות.
איך נגיע לקבלה עצמית כזאת? התשובה נמצאת בקשר עם ההורים.
השורש שלנו
ההורים הם השורש שלנו, בית היוצר, המפעל שממנו באנו ובו גדלנו. הם המקור שלנו, ולכן הדרך שבה אנחנו תופסים את ההורים שלנו תהיה, כמעט תמיד, הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. הצורה שבה אנחנו מתייחסים אל בית היוצר – תביא אותנו לראות באותה דרך גם את התוצר.
אולי מבהיל לגלות, אבל המבט שלנו על ההורים הוא בעצם, אחד לאחד, המבט שלנו על עצמנו.
אם אנחנו “מלמעלה”, מתנשאים על ההורים, שופטים אותם וחושבים עליהם בצורה לא מחמיאה, אנחנו בעצם מעידים גם על עצמנו, כי משורש רקוב – יוצא פרי רקוב.
אם אני חושבת שאמא שלי קשה – אני בטוחה, בעומק, שגם אני כזאת.
אם אנחנו חושבים שההורים שלנו נחותים – נראה את עצמנו גם כנחותים.
אם אנחנו מזלזלים בהורים – גם אם מבחוץ אנחנו נראים אחרת, בחדרי חדרים אנחנו בעצם מזלזלים גם בעצמנו.
אם אנחנו חושבים שהם בינוניים או עקשנים או לא מוצלחים – האמת היא שזה מה שאנחנו גם חושבים גם על עצמנו.
פעם התחילה שיחת ייעוץ במשפט “אני אלרגית לאמא שלי”, מייד החזרתי למתייעצת: “ואני מנחשת שאת גם אלרגית לעצמך?” וקיבלתי חיוך מופתע מאוזן לאוזן, שסיפר שאכן היא לא סובלת את עצמה, בדיוק כמו שהיא לא סובלת את בית היוצר שלה, ובעצם איך יכול להיות אחרת?
שווים ללא תנאי
מה יעשה את השינוי וייתן לנו ביטחון עצמי, אהבה וקבלה עצמית, שמחה ושלמות עם מי שאנחנו ותחושת ערך בלתי תלויה?
הדרך שבה נראה את השורש שלנו.
אם נישא עיניים אל ההורים רק מעצם היותם המקור, המולידים שלנו, ונראה את בית היוצר שלנו כטוב וחיובי, נראה באור כזה גם את עצמנו, כי משורש טוב – יוצא פרי טוב.
כיבוד הורים שלא קשור ל”מי הם ההורים” או “מה דעתי עליהם” יאפשר לנו להיות אנשים בעלי ביטחון עצמי וחוסן נפשי, שאוהבים את עצמנו ושמחים במי שאנחנו. הוא יאפשר לנו להרגיש שווים ובעלי ערך מעצם היותנו, בלי שום תנאים חיצוניים של הצלחה, הערכה או הגדרות של אופי, יכולות או כישורים. אם ההורים שלנו נתפסים בעיננו כ”פירמה”, מעצם היותנו התוצר הישיר של המפעל שלהם – גם אנחנו “פירמה”.
ביטחון עצמי אמיתי, אם כן, מוכרח להיות קשור אל העמדה שלנו כלפי ההורים שלנו. אם לא נשפוט אותם – לא נשפוט גם את עצמנו, ואם נכבד אותם ללא תנאי – נהפוך בעיני עצמנו, ביחס ישר, לטובים ושווים ללא תנאי.
במה זה תלוי? לא בהורים ובמי שהם, אלא במבט שלנו עליהם. בהחלטה שלנו להתמקם נכון בפירמידה.
טוב מעצם היותו
“אבל איך אני יכולה לכבד את אבא שלי אם הוא באמת אדם קשה? כעסן? או אולי אפילו אדם עם עבר פלילי או עם בעיות נפשיות אמיתיות?”
“שורש טוב” אמור על כל הורה באשר הוא.
אנחנו מצווים בכיבוד הורים לא בגלל מי שהם, איך שהם גידלו אותנו או עד כמה הם נתנו לנו, אלא אך ורק מכוח העובדה שהם הביאו אותנו לעולם.
כל הורה, אם כן, הוא שורש טוב, מעצם היותו זה שנתן לי את חיי, שותפו של הקדוש ברוך הוא ביצירתי. הוא אינו “אברהם”, האדם פרטי, אלא בעל תפקיד ומעמד של אבא.
באחת הסדנאות עלתה השאלה “איך אני יכולה לראות את ההורים הבעייתיים שלי כשורש טוב?”, ואז סיפרה משתתפת על חברה שהייתה לה בילדות.
לחברה הזאת היה אבא אלכוהוליסט. כשהן היו חוזרות יחד מבית הספר – הן היו רואות בדרך את אבא שלה, מוטל בשכרותו על אחד הספסלים. למרבה הפלא, אותה נערה לא נראתה כועסת או מבוישת, אלא ניגשה אליו בצורה מכובדת, בכל פעם מחדש, והציעה לעזור לו לחזור הביתה. היא מעולם לא דיברה בגנותו, אלא ממש להפך, הייתה מזכירה מדי פעם בגאווה את “אבא שלי”.
“בהתחלה זה היה נראה לי מוזר”, שיתפה, “ואפילו קצת מגוחך. אבל בסופו של דבר היא זכתה להערכת החברות על הדרך המכבדת שהיא נהגה בו, ואכן אותה נערה הפכה, למרות האבא השיכור, לאישה בעלת ביטחון עצמי, מצליחה ומוערכת”.
_
מייד אחרי מפגש ראשון בסדנת כיבוד הורים, היממה אותי משתתפת שסיפרה שהשבוע היא הרגישה הרבה יותר טוב עם הגוף שלה.
“את מבנה הגוף קיבלתי מאמא שלי, אבל בגלל שהיה לי קושי איתה, תמיד שנאתי כשאמרו לי שאני דומה לה… השבוע, כשהבנתי שהעמדה הנכונה מול אמא שלי היא “מלמטה”, הרגשתי אליה קרבה חדשה ונעימה, ואז משום מה הסתכלתי על עצמי במראה בצורה אחרת. משהו בי פחות שפט את עצמו. לא יודעת להסביר את זה, אבל אהבתי יותר את הגוף שלי…”
