תמר (השמות בדויים, הסיפור אמיתי), אימא שהשתתפה בחוג הורים, העלתה בעיה עם הבת שלה, רות, שלומדת בכיתה א’.
“קודם כול”, ציינה, “רות נולדה עם שפה שסועה וכבר עברה כמה ניתוחים. כיום היא מאובחנת כלקוית למידה ומקבלת שעות שילוב. הבעיה שאני רוצה להעלות היא שרות עדיין לא קוראת כמו כולם.ההתקדמות שלה מאוד איטית, ואני חוששת שלא תוכל לעלות לכיתה ב’ כמו שאר הילדות”.
“למה סיפרת שהיא נולדה עם שפה שסועה?”
“מה זאת אומרת”, אמרה בפליאה, “הרי היא נראית שונה. ברור שהילדות בכיתה צוחקות עליה, הביטחון העצמי שלה מאוד ירוד ונראה לי שזה משפיע גם על יכולת הקריאה שלה”.
לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות
ילד שנולד או גדל עם נתונים שונים מסביבתו – שוני פיזי, חברתי או שוני של נסיבות חיים – מה באמת יכול לקדם אותו?
השגחה פרטית
כשיש לילד שוני כלשהו אנחנו מיד מתגייסים לסווג אותו כמסכן המשפחתי.כל בעיה שמתעוררת וכל התנהגות חריגה מודבקת,לפעמים בלי שנשים לב, אל השוני הזה.
השוני המלווה בקושי מסוים, במקרים כאלה, הוא נקודת המוצא שאיננו מתכחשים לה. אלו נסיבות החיים. אבל הקדוש ברוך הוא הותיר בידינו את העיקר, והוא הבחירה כיצד להתייחס אליו.
אם אנחנו נותנים תוקף לבעיה, כמו במקרה של רות, אנשהו אנחנו מיד מתגייסים לסווג אותו כמסכן המשפחתי. כל בעיה שמתעוררת וכל התנהגות חריגה מודבקת,לפעמים בלי שנשים לב, אלחנו מגדילים אותה, שמים אותה במרכז ומקשרים אליה כל עניין – רות תישאר כל כולה שפה שסועה. אבל אם אנחנו שמים בצד את השוני, רואים את החוזקות והטוב ומבינים שנכות או קושי הם רק עניין של תפיסה – אנחנו מאפשרים לה הזדמנות אחרת.
זו כבר רות הרגילה, היכולה, החברותית, הצדיקה, טובת הלב וכו’. וגם, אחרון ברשימה (כדאי להיזכר בזה רק כשיש תועלת ממשית,כמו בטיפול רפואי), יש לה שפה שסועה.
ראשית, עלינו לעצור ולהיזכר בהשגחת הבורא (מדהים לגלות עד כמה שזו מחשבה חמקמקה). הקדוש ברוך הוא הרחום והחנון,האוהב והטוב, החליט שרק בדרך הזאת, עם השוני המסוים הזה, יוכל הילד שלי להשלים את תיקונו בעולם.
השונות היא לא סתמית ולא בטעות! היא בהשגחה מדוקדקת ולטובתו של הילד, ואם הקדוש ברוך הוא נתן לו את הניסיון הזה, בוודאי שהוא יכול לו.
מטרת החינוך: הכנה לחיים
כמו כן עליי לזכור שמטרת הגידול והחינוך של הילדים היא הכנה לחיים עצמאיים. אם המטרה הזאת תעמוד לנגד עיניי, יהיו לכך השלכות רבות.
לפני כשנתיים קראתי כתבה על איש עיוור מירושלים, שנשוי לאישה רגילה ואב לשישה ילדים. בכתבה תיארו בהרחבה כיצד הוא מנהל אורח חיים רגיל לחלוטין: עובד, לומד ומנהל חיי משפחה. בין השאר סופר שם כיצד אותו אבא עיוור מכין ארוחת צהריים לילדיו:פותח ארונות, מוציא מצרכים, מדליק את האש, חותך, מקלף, מבשל ומגיש ארוחה לתפארת (אני לא בטוחה שלבעלי יש את המיומנות הזאת…).
מהיכן תעצומות הנפש האלה, נשאל בכתבה, מהיכן לקח את המיומנות מעוררת ההתפעלות הזאת, להיות ממש כאחד האדם?
תשובתו הייתה אחת: אני חייב לאימא שלי הכול. אימא שלי אף פעם לא ריחמה עליי. כילד היא ציפתה ממני להיות שותף רגיל במשימות הבית. הייתי תולה כביסה, מוריד את פח האשפה ועושה בבית הכול. השכנות מסביב ביקרו את אמי בחריפות וטענו שהיא מתאכזרת לילד עיוור, אבל אימא שלי עמדה על שלה. “יום אחד”, הייתה אומרת לי, “תעזוב את הבית ואני כבר לא אהיה שם לצדך.עליך ללמוד להיות עצמאי לחלוטין כבר מעכשיו”.
אם אני מבינה שתפקידי להקנות לילד בעל השוני, ממש כמו לכל הילדים, מיומנויות חיים, עליי לאפשר לו כבר עכשיו לחיות את החיים בעצמו. להתמודד, לנסות, להיכשל, למעוד וגם להצליח.
“תן לאדם דג ויש לו ארוחה, למד אדם לדוג – והוא יאכל כל חייו”. אם יישרתי לו כל העת את ההדורים וסיפקתי לו הצלחות מדומות על מגש של כסף, נתתי לו דגים. אבל ילד שמכיר בכוחותיו ומסוגל לממש אותם קיבל חכה. הוא בוטח ביכולת שלו, מסוגל להיות אחראי למצבו ולגורלו ואינו תלוי באחרים.
תסמכי עליו!
“אין זה משנה אילו קשיים יש לילד, מחובתנו לחנך אותו במלוא הזהירות והרגישות כמו שמחנכים כל ילד אחר – אם לא למעלהמזה. כי אם יש ילד שזקוק לתשומת לב אישית כדי להגשים את הפוטנציאל שלו, הרי זה הילד המוגבל”. (הרבי מליובאוויטש, ‘הדרך לחיים של משמעות’)
הרמת ציפיות מהילד, גבוה ככל שנוכל, בלי קשר לשוני שלו, מייצרת מציאות. אם אני מצפה נמוך, הילד שלי בדרך כלל ישתף פעולה עם הציפייה הזאת ויישאר קטן, לא יכול או לא יודע, והחיים ייראו לו קשים וגדולים ממנו. אבל אם אני מצפה ממנו לגבוה, אני מזמינה אותו לגלות את תעצומות הנפש שטמונות בו.
אם הבנתי שהקדוש ברוך הוא מאמין בילד שלי שיוכל להתמודד ואף לצמוח חרף ואולי בזכות השוני שלו, אז איפה האמון שלי?
כשהאמון של אימא גדל, גדלה איתו ביחס ישר העברת האחריות. אחריות אישית על הלימודים שלו, על הזמן הפנוי שלו, על החיים החברתיים שלו, על החיים הרוחניים שלו, על הכישלונות שלו ועל ההצלחות שלו. וגם אחריות כלפי אחרים, בנשיאה בעול יחד עם בני הבית, הכיתה, הקהילה וכו’.
אם אני נאלצת לקחת את האחריות אני עוזרת לו עכשיו, אבל הוא קונה לעצמו סוג של קביים. אבל אם אני סומכת עליו אני מאפשרת לו לפרוש כנפיים!
מצויני ישראל
בקיץ תשל”ו הגיעו קבוצה של נכי צה”ל למעונו של הרבי מליובאוויטש בניו–יורק.
הרבי דיבר איתם והפגין כלפיהם אהבה וחיבה באופן יוצא דופן. מילותיו, כך מתארים חלק מהנכים, נחקקו בתודעתם לשנים רבות ונסכו בהם כוחות שלא הכירו קודם:
“כאשר חסר למישהו דבר באיברי גופו, וכיוצא בזה, אין זו סיבה להיות נופל ברוחו, ח”ו, כי אם אדרבה, זה גופא מהווה הוכחהשהקב”ה – בורא האדם ומנהיגו – נתן לו או לה כוחות רוחניים מיוחדים כדי שעל ידם יוכל להתגבר על חסרון הגשמי והרוחני,ואדרבה, להשיג עמדה ולעלות בעניינים חשובים וטובים למעלה מהישגים של אדם מן השורה”.
“אי לכך”, המשיך הרבי, “אין דעתי נוחה מהשם ‘נכי ישראל’, המורה על נחיתות וירידה, אלא שיש צורך להדגיש ולהבליטשאדם כזה הוא מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים יתרים על הכוחות הקיימים אצל בן–אדם מן השורה,שדווקא לכן בכוחו להתגבר על הקשיים ומניעות שאין ביכולת אדם מן השורה להתגבר עליהם. ובכן, הייתי מציע לכנותם בשם’מצויני ישראל’!”
כמו כולם
צילה גרינברג, מנחת הורים בגישת שפר מהיישוב עפרה, ילדה לפני כשתים עשרה שנה את יותם, ילד עם תסמונת דאון, או כפי שקוראת לזה צילה “עם כרומוזום עודף”. כשנתיים לפני כן השתתפה צילה בחוג הורים וכשיותם נולד החליטה, יחד עם בעלה, לגדל אותו כרגיל, בלי רחמים מיותרים ובלי עזרה חיצונית או אבחונים.
בסביבתה היו כאלה שטענו שהיא מכחישה את הבעיה, אבל צילה ובעלה היו חזקים דיים כדי לגדל את בנם כפי שהאמינו, ועם עובדות קשה להתווכח: יותם לומד בבית ספר רגיל, קורא וכותב, לומד ונבחן כרגיל ומשתלב חברתית מצוין.
לפני כחמש שנים פורסמה על יותם כתבה גדולה באחד העיתונים, ואיתה מרצה צילה בפני הורים. יותם גדל באמת כמו כולם עד כדי כך שכשפורסמה הכתבה, שאלו ילדי הכיתה מדוע רק על יותם עושים כתבה…
בהרצאתה מראה צילה סרט קצר, ובו רואים את יותם בכיתה ב’ או ג’ כשהוא מחמם לעצמו אוכל במיקרוגל, שוחה בבריכה, הולך למכולת, משחק עם חברים ומשתתף במטלות ובעזרה בבית.
“זה נכון שיש לו כרומוזום עודף”, אומרת צילה, “אבל מי אמר מה הם התסמינים? הרופאים קובעים אותם על פי מראה עיניהם. אף אחד לא יודע לכתחילה מה הן יכולותיו של הילד. החלטנו לגדל את יותם לא לפי הספר אלא מתוך ציפיות גבוהות, ולתת לו את ההזדמנות הטובה ביותר”.
כשבמשפחה המורחבת ראו את התעודה הטובה של סיום כיתה א’, הגיבה אחת הדודות בהתפעלות ש”כל זה בזכות החום והאהבה שאתם נותנים לו”. אחיו הגדול הגיב בחיוך ואמר שההפך הוא הנכון, “כל זה בזכות יותם עצמו ולא בגללנו. ויותר מזה – יותם הגיע להכול בגלל שהוא לא מקבל יחס עודף או שונה מאף אחד, אלא מקבל אהבה כמו כולם וגם ציפייה לעזרה בבית, ממש כמו כולם”.
יש אפשרות לשינוי!
חזרתי לתמר ולבעיה שלה עם רות.
“כשסיפרת את הבעיה שלך”, שיתפתי, “מיד חשבתי על חבר של בעלי שנולד עם שפה שסועה. כשאך נולד, ראתה אמו את הרופאים מסתודדים בדאגה. ‘תנו לי מיד את הילד שלי’, דרשה, ‘אני אוהבת אותו ורוצה אותו כמו שהוא!’.
“מלבד השפה השסועה, הוא נולד גם עם רגל אחת קצרה ובעיות נוספות, ועבר לאורך השנים ניתוחים וטיפולים רבים, אבל הכול בגישתה המאמינה והסומכת של אמו.
“ומה קורה איתו היום? האיש הזה, שקיבל בבית יחס רגיל, בלי הנחות או רחמים, גדל להיות טיפוס של מנהיג שמעביר שיעורי תורה וסדנאות. הוא בעל תשובה חם, איש משפחה ובעל ביטחון עצמי הרבה מעל לממוצע. העובדה המדהימה היא שרק כשאשתו סיפרה לי, נפניתי לשים לב לכך שיש לו איזושהי בעיה. אף אחד לא שם לב למגבלה שלו, מפני שהוא בעצמו לא מייחס לה כל חשיבות”.
תמר שמעה את דבריי והבינה שעד היום כל ענייניה של רות קושרו היטב לעובדת השפה השסועה. האמון כמעט לא היה, הציפיות ירדו והבעיות רק החריפו.
“אולי כשאחליט לא לרחם, היא בעזרת השם תרים את הכפפה ותבחר להשתלב כרגיל? וחוץ מזה, איך קישרתי כל כך בביטחון יכולת קריאה לשפה שסועה? מה באמת הקשר?!”
לשמחת כולנו רות התחילה להתקדם בקריאה, ולקראת סוף החוג נתנה קפיצה משמעותית והתחילה לקרוא ממש.
כמה חודשים לאחר שהסתיים החוג התקשרה אליי תמר ואמרה: “רציתי להודות לקדוש ברוך הוא ששלח לי את החוג הזה.התקשרתי לספר לך שאתמול קיבלתי טלפון מתפעל מהמורה של רות. היא שיבחה אותה, לימודית וחברתית, ואמרה שהביטחון העצמי שלה השתפר פלאים וביקשה לדעת מה עשינו איתה… ‘החלטתי לראות את רות שלי המקסימה והבוגרת ולא את השפה השסועה’, אמרתי”.
