מה קורה שאבא ואמא לא מסכימים? איך הילדים חוגגים על המחלוקת הזאת? ואיך לעשות שם סדר? | לומדים לכבד דעה אחרת.
“נושא הממתקים הוא ה-בעיה אצלינו. בעלי קונה לילדים ממתקים בלי סוף”. סיפרה סימה (שם בדוי) בחוג. “החל מצהריי יום שישי, מתחילה אצלנו מלחמת-ממתקים מתישה. קודם כל ביני לבינו. אני חושבת שהוא מרעיל את הילדים ולא מבין שזה הבריאות שלהם. אח”כ מתחילים הויכוחים עם הילדים על כמה ומתי… ואנחנו מנהלים מקח וממכר נוקב על מינון הביסלי והוופלים… ברור לי שאם בעלי היה מגבה אותי ומבין שממתקים, ועוד בכמות הזו, זה אסון, הם היו פחות להוטים על גושי הצבע מאכל האלו הזה ואז היו בבית פחות מלחמות…”
ובקשר לילדים
ביני לבין בעלי יש בדרך כלל קונפליקט כלשהוא… הוא שקט ואני תוססת, הוא מחושב ואני מפוזרת, הוא פתוח ואני סגורה… וכשזה מגיע לחינוך הילדים, הדבר הכי חשוב והכי משותף לשנינו, השוני הזה יכול להפוך למחלוקת. מחלוקת גלויה של ויכוחים או מחלוקת סמויה שלא נאמרת במפורש אבל קיימת במחשבה שמשייטת ביננו… שם אנחנו מוכנים לצאת לקרב איתנים כדי להוכיח שהדרך של השני לא נכונה…
כהורים, אנחנו שואפים יותר מכל דבר אחר, לחנך את הילדים בדרך הטובה ביותר. אבל דווקא משום כך, פעמים רבות אנחנו מוצאות את עצמינו, באופן אבסורדי, עסוקות ב… לחנך את בן הזוג… נדמה לנו שהוא מפנק מדי לכן הם כאלו תובעניים או שהוא קצת קמצן ובגלל זה הם חסרי מנוחה… נדמה לנו שהוא לא מספיק דתי או מקפיד ולכן גם הילדים קצת “מחפפים” או שהוא מדי קפדן ולכן מלחיץ בשמירת מצוות… אנחנו בטוחות שהוא לא מספיק חמים או שהוא קצת עוטף מדיי ולכן הם תלותיים… אנחנו חושבות שהוא כעסן מדי או רכרוכי מדי, לא “מציב גבולות” או קשוח מדי, אדיש ו”מקטין ראש” או שתלטן… רובינו חושבות שאם הוא היה מקשיב לנו ולוקח את העצות (או הפקודות…) שאנחנו נותנות, המצב עם הילדים היה טוב בהרבה… וכך נוצרת לה, לעיתים לאט ובשקט חוסר הסכמה. נפתח “סדק” ביני לבין בעלי.
מה מזמין “סדק” אצל הילדים?
כשאנחנו חלוקים בדרך החינוך– אנחנו בעצם מנהלים קרב אבא-אמא. הוא מושך לצד הזה ואני לצד ההוא. כל אחד שולל את דרכו של השני המלחיצה / הרכה / הקשה וכו’ ומאידך הולך ומתבצר בעמדתו ה”כל-כך צודקת, הגיונית ונכונה”…
האם המאבק הזה משפר את תמונת החינוך, שעליו, כזכור, נלחמנו? ממש לא. כשיש ביננו “סדק”, הילדים שלנו יודעים את זה היטב, אפילו שזה רק בחדרי חדרים ומעולם לא דיברנו על זה בבית או אפילו ביננו… למעשה, חלק מהילדים, בוחרים להיכנס אל הסדק הזה ו… להרחיב אותו… אם יש ביננו מחלוקת, אפילו רק במחשבה, הילדים יזהו את זה בחוש השישי, בחלק הלא מודע שלהם, ימצאו שם כר נרחב לפעולה ושם יתחילו בעיות.
כי במצב כזה, בו שני מלכים מנסים, ללא הצלחה, “להילחם על הכתר”, אף אחד מהם לא מוביל בפועל… ואז מה קורה עם “העם” (=הילדים)?? המחלוקת מחריפה והמצב נהיה יותר מתוח! כשאין אף ראש ממשלה שמכהן בפועל, העם, כידוע, “חוגג” ויש מהפכה…
–
מכירה את המצב הזה בו בעלך נוסע לחו”ל לעבודה או לשמחה משפחתית… במצב הרגיל, הקימה של הילדים בבוקר, לדוגמא, קשה מנשוא “בגללו”… את רוטנת למה הוא לא מושיט יד או למה לא איכפת לו … אבל, וראו זה פלא… ברגע שהוא אורז את המזוודות ויוצא לשדה התעופה, הילדים כאילו שתו איזה סם פלאים והופכים להרבה יותר ממושמעים… הקימה בבוקר כבר הרבה יותר פשוטה, הסדרים של הערב קלים יותר והילדים יותר רגועים.
מה הסוד? כבר אין סדק! כשאין על מי לחלוק ואת מי להאשים ואת תופסת לבדך את המושכות, יש מנהיג אחד ואז אין סדק להיכנס אליו והם נרגעים משמעותית!
לסגור את הסדק
המסקנה הברורה היא כמובן לסגור את הסדק וליישר את המחלוקת.
רגע, רגע,
לסגור את הסדק זה לא להסכים עם דעתו של בעלי! זה לא לעשות גם את מה שהוא עושה!
לסגור את הסדק פירושו לכבד את דעתו ורצונו ולהבין שיש כאן דעה אחרת, והיא לגיטימית, בדיוק כמו הדעה שלי… הרי הוא אבא שלהם ורוצה בטובתם ממש כמוני! הוא מאה אחוז אבא כמו שאני מאה אחוז אמא, ולכן, אפילו אם אני חושבת אחרת ולא הייתי פועלת כמוהו, יש לו זכות מלאה להתנהל איתם כפי רצונו! (חידוש גדול עבור רוב רובן של האימהות שאני פוגשת…)
מה עליי לעשות, אם כן?
מכיוון שיש לי קושי עם הדברים והבעיה היא שלי, עליי מוטל “לסגור את הסדק” או במילים אחרות – לכבד! לכבד את דעתו ולהתחשב בו! אחרי הכל, הוא בעלי ושותפי לחיים!
–
אחת המשתתפות בחוג העלתה בעיה שנוצרת באופן קבוע כשבעלה, שעובד בחו”ל, מגיע פעם בחודש למשך שבוע. היא סיפרה שאתמול הוא נחת וכולם שמחו לקבל את פניו, אבל אחרי כמה שעות הוא התרגז על הבלגאן בבית… “עד שאתה כבר מגיע, פעם בחודש”, אמרתי לו, “זה מה שיש לך לעשות? להלחיץ את הילדים?…”
שאלתי אותה מה קורה כשבעלה בחו”ל, האם גם אז מבולגן, והיא חשבה רגע וענתה, מופתעת מעצמה, “כשאני חושבת על זה עכשיו, הבית כמעט תמיד, די מסודר… בעצם, רוב הבעיות בבית סביב ניקיון וסדר, הם כשבעלי מגיע הביתה…”
“מה את מבינה מזה?” שאלתי
“את רוצה לומר לי”, שאלה, “שהילדים דואגים לבלגן את הבית, באופן לא מודע, כי אנחנו לא מסכימים ובטח נתווכח על זה??”…
“זה בסדר לא להסכים”, אמרתי, “הבעיה מתחילה כשלא מכבדים… כשילדים מגיעים לאמא להתלונן על אבא (וכמובן גם להיפך), אני צריכה לדעת שאני עדיין לא מגבה את בעלי…
בעצם לא היית צריכה לפנות אל בעלך, אלא אל הילדים ולומר להם שכשאבא מגיע פעם בחודש –נתאמץ ונקבל אותו בבית שנעים להיכנס אליו… לגבות אותו ולכבד את רצונו לבית נקי ומסודר…
כמובן נכון גם לגברים
חשוב ביותר לציין – הדברים כתובים בלשון נקבה ומוסברים בדוגמאות מחייה של אמא, אבל העקרונות נכונים לחלוטין גם בצדו של אבא. כשאבא חושב שאמא לא פועלת נכון – הוא “מייצר” סדק. במקרה כזו – עליו מוטל לסגור אותו, זאת אומרת לא להעיר ולא לשפוט אלא להתחשב בדעתה ולכבדה!
אבל זה לא מבלבל את הילדים?
בניגוד לסברה הכל-כך מקובלת, אין צורך שנהיה תמימי דעים בחינוך הילדים. ראשית – כי זה לא מציאותי, חילוקי דיעות ושוני הם חלק בלתי נפרד מחיים זוגיים, ושנית – שתי דעות לא מקלקלות את החינוך, אלא הן משביחות אותו לעין שיעור! כשיש לנו דעה אחרת אבל אנחנו מכבדים את הדעה של השני, הילד לומד את עומק החיים. הוא מבין שיש דרכים שונות לראות את הדברים ולומד בתכל’ס, בלי נאומים ובלי מדרשים, יראה, ענווה, כבוד ויראת שמים.
–
רבקה (שם בדוי), סיפרה שבעלה הוא טיפוס “לארג'”, שאוהב לקנות לילדים משחקים וצעצועים והיא חוששת שעודף המתנות מקלקל ומפנק אותם… גם כשקונים קרטיב הילדים מקבלים אצלו בלי שום סיבה, לדבריה, ארטיק שוקו-קסטה-בומבה יוקרתי ואצלי “רק קרטיב קרח בשני שקל”… כשחזרה רבקה אחרי המפגש בו דיברנו על אבא-אמא היא הייתה מוארת מגודל החידוש. “פתאום הבנתי”, סיפרה, “שהוא כל-כך שמח לקנות לילדים והם כל-כך שמחים לקבל – אז למה אני “נתקעת” באמצע? למה אני מקלקלת את השמחה של כולם? השבוע הבנתי שיש לילדים אבא נהדר שאוהב לתת… ויש בזה המון יופי.
–
חזרתי לסימה, מתחילת המאמר, שנותרה המומה מגודל הגילוי… לא רק אני מחליטה פה… הוא אבא של הילדים, אוהב אותם בדיוק כמוני, רוצה בטובתם ולכן, יכול לפעול כראות עיניו…
“את רוצה להגיד לי שאני פשוט אתן לו לקנות ממתקים כמה שהוא רוצה ולא אגיד לו מילה…??”
“גם היום”, הזכרתי, “הוא קונה כמה שהוא רוצה והילדים אוכלים ממתקים בלי סוף, רק שעדיין נדמה לך שהמלחמה ביניכם תביא לשיפור, מה שמוכח בפועל אחרת… וחוצמזה, באיזו זכות את “מרשה לו” או לחילופין “דורשת”… האם הוא שאל לדעתך?…
סימה קיבלה קשה את העובדה שאין לה זכות להעיר ושמהיום היא פשוט צריכה לגבות את אבא ולכבד את דעתו…
… אחרי מספר שבועות שאלה אחת המשתתפות את סימה מה קורה עם בעיית הממתקים והיא “נזכרה” שהייתה כזו בעיה בבית… מוזר, שיתפה אותנו, מאז המריבות שלנו על ממתקים פחתו ובאמת יש פחות ממתקים בבית והילדים אפילו לא מתלוננים…
זה לא סיפורי ניסים ולא קסמים, זו דינמיקה פשוטה בין שני בני אדם!
כשאבא ואמא התחרו ביניהם על מי צודק, אמא נלחמה ואבא קנה בלי סוף, אבל כשאמא סמכה על שיקול דעתו של אבא, כיבדה את רצונו ולא היה שם כבר “סדק”, הדינמיקה במשפחה כולה השתנתה. גם אבא שמח לכבד את דעתה והוריד את מינון הממתקים. והילדים? כשאין “סדק” והכבוד חוזר הביתה, הילדים גם הם חוזרים למקומם ומכבדים.
