איזה משחקים היו לנו בתור ילדים? מה קורה היום, בלי השוואה עם הילדים שלנו? ומה קורה כשאנחנו נותנות לילדים שעות איכות… עם עצמם? | לגלות שיש בילדים יצירתיות וסקרנות טבעית!
אתמול בצהריים הגיע משלוח מהסופרמרקט. אחרי שסידרנו את המוצרים במקרר ובמזווה, שתי קופסאות קרטון ריקות עם לוגו של חסה נשארו להן בכניסה לבית, מחכות בסבלנות שמישהו יתנדב לקחת אותן לפח האשפה.
הבת שלי, בת ארבע, רצה והתיישבה בצהלה באחת מהן. בן השנתיים עזב הכול, ורץ לתפוס את הקופסה השנייה לפני שמישהו אחר ישים עליה עין. הקופסה הפכה למכונית, והילדה גררה אותה בידיים לרוחבו של הסלון, כשהקטן מצטרף אליה בהתלהבות. אחרי כחצי שעה של מרוץ מכוניות בקרטונים של חסה ראיתי אותם, בעודי מארגנת את ארוחת הערב, הופכים את הקופסאות ומתחבאים בהן לסירוגין. הקופסאות הפכו ברגע לבית. למיטה. לתוף. למגדל. לאוטו. עולם שלם וקסום בקופסת קרטון, שהעסיק אותם כל אחר הצהריים.
משחקי הפליימוביל המהונדסים, היקרים והנוצצים, שסבתא הוציאה עליהם דמים מרובים, הסתכלו עליי מהמדף. ליד קופסאות הקרטון החומות, הם נראו לי פתאום לא כל כך אטרקטיביים…
להיות הורים משקיעים
לפני כשנה שמעתי הרצאה על חינוך. המרצה סיפר שיש לו חבר שבבעלותו רשת חנויות בינלאומית לצעצועים. בכל מקום בעולם, סיפר, נמצאית חנות צעצועים בכל עיר, אבל בארץ, בכל רחוב ותחת כל עץ רענן, ממוקמת חנות צעצועים גדולה ורווחית. הורה ישראלי, כך טען, בכל חתך סוציו-אקונומי, קונה לילדים שלו משחקים וצעצועים יותר מכל הורה אחר בעולם!
אנחנו משקיעים באדיקות, יותר מכל דור שקדם לנו, זמן, מחשבה, כוח וכסף, כדי לשחק עם הילד או לפתח את היכולות שלו. לפעמים אנחנו חוששים שהוא לא מסוגל להעסיק את עצמו, ולא בטוחים שהוא אכן סקרן מספיק, ולכן יושבים איתו שעות וימים, ברצון וגם בלי, כדי לשחק. לפעמים סיימנו שעות של משחק ופעילות, אבל הילד שלנו שב ומזמר את פזמון ה"משעמם לי" ואנחנו שוב מחפשים לו תעסוקה…
בתור ילדה אני זוכרת את אחיותיי ואותי עסוקות תמיד במשחק. לא הכרנו את המושג “משעמם לי”, וידענו תמיד להיות אחראיות על זמננו הפנוי. אולי בגלל שאמא שלנו מעולם לא חשבה שהיא אמורה לשחק איתנו או לקנות לנו חוברות יצירה מוכנות.
אפילו בובות בקושי היו לנו. לחברות בשכונה היה בית בובות אמיתי עם רהיטים, בגדים, כלי מטבח ואפילו אוטו. לא אכחיש שקינאתי. אני קיבלתי את הבובה האמיתית הראשונה שלי מסבתא שלי כשמצאתי בליל הסדר את האפיקומן, וגם זה כשהייתי אולי בת שמונה.
אצלנו בבית, כמעט את הכול המצאנו בעצמנו. גזרנו, הדבקנו, תפרנו, רקמנו וציירנו מחומרים שהיו בבית – בדים, עיתונים, גלילי נייר טואלט או אריזות מזון – והכול ממש לבד.
אני זוכרת שאמא שלי הקפידה על מנוחת צהריים, ובשבילנו זה היה ברור. אמא נחה ואנחנו משחקות בחדרים. שיחקנו בלגו, בגומי, בחבל, בכדור, בקלאס, בדוקים ובהמון משחקי תפקידים: משרד של מנהלת, סגנית או לקוח, או משפחה של אמא, תינוקת ומטפלת.
גם בחופש הגדול מעולם לא היינו בקייטנה. אמא שלנו הייתה מורה ובקיץ נשארנו איתה בבית. כל החברות שלי הלכו לקייטנה “אמיתית”, עם בריכה ולונה פארק, אבל לא זכור לי שהתלוננתי. היה ברור לי שככה זה אצלנו וזהו.
איזה פתרון מצאנו? החלטנו על הפעלת קייטנה ביתית-עצמית. בכל יום, לפי התור, הייתה אחת האחיות אחראית לפעילות היומית: גזירות, הדבקות, טיול בחוץ, משחקים ומה לא. עבורנו הייתה הקייטנה מובנת מאליה, אבל חברה טובה שלי התפעלה מהרעיון. היא כתבה על הקייטנה הביתית שלנו לאחת מתכניות הרדיו ששודרה אז לילדים, ו… כולנו התרגשנו לשמוע כשסיפרו עלינו בשידור חי ברדיו.
ובהשוואה אליי בתור אמא צעירה?
כאמא צעירה תמיד תהיתי, איך אמא שלי עשתה את זה? מה היה סוד השעות והימים של המשחקים המתוקים ששיחקנו לבדנו, בלי עזרה, תיווך או התערבות?
גם אני חלמתי על מנוחת צהריים, אבל ריחמתי על ילדיי הרכים שלא יזכו לשעת איכות אימהית ואוהבת.
ואיך נראה הזמן המאוד איכותי הזה?
אני על הספה בסלון, עייפה ומרוטה, חולמת על קצת מנוחה. מנסה להפעיל את הילדים הבלתי מפותחים, הבלתי עצמאיים, התובעניים והמשועממים.
אין להם מספיק צבעים איכותיים (איזו מין אמא אני?). אולי נוציא קליקס? (ואחר כך אני אאסוף…). רוצים לצבוע? (איך התייבשו שוב הטושים?!). מה עם סיפור עם מסר חינוכי? (אני חייבת לחדש, בטח כבר משעמם להם…). אולי עגלה ובובה? (מסכנה הקטנה, לה אין עגלה…). אני צריכה לקנות להם דחוף משחקים חדשים, חומרי יצירה וחוברות עבודה. אולי דיסק של יוסף מוקיר שבת?
קיצורו של עניין, שימשתי בעל כורחי כצוות הווי ובידור במשרה מלאה, ותמיד שאלתי את עצמי: האם להיות אמא באמת אמור להיות משרה תובענית ומלאת ייסורי מצפון?
יום אחד כשהבנות היו קטנות, נכנס בהן היצר הרע והן היו חסרות מנוחה.
זה היה יום חמסין, אז לא יכולתי להציע להן לצאת החוצה. כבר חשבתי על ציורים, גזירות או הדבקות (בואו נודה על האמת: אני אחרי יום עבודה, הכביסה מחכה לי, שאריות ארוחת הצהריים עוד מתבוננות עליי מהכיור וחוץ מזה אני נורא עייפה. למי יש כוח?).
בדיוק כשכבר הייתי מיואשת, צלצל הטלפון. על הקו הייתה אמא שלי.
“אמא”, התבכיינתי, “מה אני אעשה איתן?”
לאמא שלי הייתה מייד עצה מקסימה לתת לי. “קחי קמח ומים עם טיפת שמן, תלושי לבצק נעים ותני להן".
סגרתי את הטלפון והכנתי במהירות עיסה, חילקתי לכדורים ונתתי לכל אחת כדור בצק גדול. הבנות הוציאו מערוכים, מזלגות, קורצנים ושאר כלי מטבח, ואני חמקתי להשתרע על הספה. שקט מופתי השתרר בבית. הקולות היחידים היו חבטות, חירורים ורידודים. הבצק עבר התעללות עד שבסוף לא היה ראוי למאכל אדם, והבנות היו מאושרות.
כמה מקסימים הם המשחקים הפשוטים והתמימים, חשבתי לעצמי, לפני שהפכנו להיות כל כך אינטליגנטים, מתקדמים ומשקיעים…
שעת איכות עם עצמם
משחק הוא כל עולמו של הילד. זה ה”אימון על יבש” שבעזרתו הוא לומד את העולם האמיתי, כל היום ובכל נושא. בטבעו הוא רוצה להעסיק את עצמו ולשחק, ללמוד, לחקור ולדעת. אם נאמין בטבע הפשוט הזה, נאפשר לו "שעת איכות" עם עצמו, ואז הוא ישחק ויהיה עסוק, גם בלי התיווך שלנו. כל קערה, קופסה או התרחשות, יהפכו ברגע למשחק מפתח, ולפעמים גם זה יהיה מיותר, והדמיון יהיה כלי המשחק האינסופי שלו.
"ומה עם משחקים דידקטיים?"
גם כאן אנחנו לועסים לילד את החיים, מתווכים לו את הלימוד ולא מאמינים שהוא מבין לבד. הרי האמבטיה תלמד אותו מה צף ומה שוקע. החלון ילמד אותו מה זה שקוף ומה זה אטום. אשכולית, תפוז וקלמנטינה ילמדו אותו מה ההבדל בין קטן לגדול. בגד חדש ילמד אותו על חדש וישן. סיר וכף ילמדו אותו בפנים ובחוץ.
אם נפנה מקום, הילד שלנו יתאמן, ילמד ויתנסה, יבחן ויבדוק, יחשוב לבד ויסיק מסקנות, ואז אמרנו לו בלי מילים:
הזמן הפנוי הוא שלך, ובטח תדע לנצל אותו כראוי.
יש בך כוחות נפלאים לשמח את עצמך, אתה לא תלוי באף אחד.
אתה ילד חכם וסקרן. אין ספק שאתה רוצה ללמוד.
יש לי יכולת להיות יצירתית
מדי יום ביומו אני פונה לתנומת הצהריים שלי.
לפני כשבוע קמתי משנת יופי כזאת. בבית היו ילדה בת שבע, ושני קטנים בני ארבע ושנתיים. הגדולה, שהתבקשה לשמור על הקטנים בזמן שאני נחה, הראתה לי “ספרים” שהיא ואחותה הכינו בקייטנת הצהריים שהיא הפעילה (להזכירכם – קייטנה עם קליינטית אחת).
הן לקחו דפי מחשב, חתכו אותם לשניים, הידקו בצד אחד והכינו ספרון. הקטנה ציירה סיפור על פרח, עציץ, דבורה וילד, והגדולה כתבה ואיירה סיפור על גשם…
מה למדו הילדים רק מהספרים האלה שהמציאו?
אימא נחה: “אנחנו צריכים לכבד הורים".
שמירה על הקטנים: "אני בוגרת וצריכה להיות אחראית גם על האחים שלי".
אירגון קייטנת צהרים: “אנחנו לא תלויים באחרים. יש לנו יכולת להעסיק את עצמנו לבד".
הכנת "ספר" אישי מושלם: “אנחנו יצירתיים, ויודעים להכין את הכול מתחילה ועד סוף”
עכשיו, בואו נדמיין לעצמנו שהייתי מוותרת על מנוחת הצהריים שכל כך חשובה לי, והיינו יושבים ביחד על מילוי חוברת עבודה בעטיפת כרומו מבריקה, מעוצבת וצבעונית שקניתי בחנות – האם זה היה משתווה למה שלמדו הילדים לבד בשעת הצהריים, עם ספרון תוצרת עצמית מתוק שכזה?
