הסבתות של היום עובדות קשה. כבר לא אצל הבוס, אלא אצלינו… בייביסיטר? ברור! קניות ? מה השאלה… ליל הסדר ושבת? זה הרי התפקיד שלה! | ביננו, כשנהיה בעצמינו סבתות – יהיה לנו כח לכל זה?
לא מזמן שאלה אותי קרובת משפחה, שהפכה, בשעה טובה ומוצלחת, לסבתא טריה, איך הסתדרתי כשהילדים היו קטנים.
“קיבלת מאמא שלך עזרה כלשהי?…”
“למה את שואלת?”
“כי הבן שלי וכלתי, רומזים לי בעדינות שהם מצפים שאני אקח את הילד ליום שלם או אשמור עליו בערבי חגים או אצא איתו לטיול…”
“ו..?” שאלתי.
“האמת היא שאני לא יכולה”, ענתה במבוכה,
“אני עובדת במשרה מלאה ומגיעה הביתה באזור חמש, שלא לדבר על עבודות הבית האינסופיות…”
“תתפלאי”, עניתי לה וראיתי כמה שהיא המומה… “את ממש לא חייבת. אם את רוצה וזה מסתדר לך – תעשי את זה, אבל אם לא – קיבלת ממני פטור מלא…”
סימן שאלה גדול הופיע על המצח שלה ואז “יצא המרצע מהשק”…
“חוצמזה שלא נעים לי לומר אבל לא מתאים לי להתעסק עם התינוק, הבכיות, החיתולים והמוצצים… אני גם מפחדת מהאחריות… זה בכל זאת תינוק קטנטן… אחרי יום עבודה אני רוצה רק שקט. את גידול הילדים שלי כבר עשיתי…”
“אם את רוצה, תשמרי וזה בהחלט עזרה נפלאה אבל אם לא, אז זה בסדר גמור. אמרתי לה וראיתי אותה נושמת אנחת רווחה של הקלה”.
בלגן חוגג
אם מתבוננים על הדינמיקה במשפחה המודרנית נדמה שהבלגן חוגג…
כי מול אמא שלי אני הרבה פעמים מרגישה שהיא עוד ילדה שצריך לנהל, או לתת לה הוראות, אבל בעיקר אנחנו בעמדת ה “מגיע לי”…
עזרה אחרי/לפני לידה? – ברור.
בייביסיטר לילדים/כמה ימים בחופש הגדול/כשאני ובעלי יוצאים להתאוורר? – למה לא?! אני בטוחה שהיא גם נהנית מכל רגע… (למרות ש.. אופס… אף פעם לא באמת שאלתי).
לבוא אליה לחול המועד/ליל הסדר/שבת? – מובן מאליו… זה חלק מהחובות שלה. הרי היא אמורה להיות הסבתא החמה שאני חושבת שנכון להיות…
“אין לי ברירה”
כל-כך הרבה סבתות שחיכו שנים ארוכות לפנסיה, כדי לנוח ולתת לעצמן, נשמעות מרוטות ועייפות כשהן עונות לי ב”אין לי ברירה” לשאלה של “אז למה את מזמינה כל שבת/שומרת על הילדים/מארחת את כולם בסוכות”… נדמה כי תפקיד האמא האינטנסיבי והתובעני של המאה העשרים ואחת לא נגמר לעולם…
הסבתות של היום עובדות לפי לו”ז שבועי לוחץ, כבר לא אצל הבוס אלא… אצלינו הילדים… ואנחנו אלופות בלנגנן להן על רגשות האשם…
אבל באמת האם יש “מגיע לי” או “היא חייבת לי”, ביחסי הורים ילדים?
באמת, מי חייב למי?
לפי היהדות, בה הורו לנו, בעשרת הדיברות, על מצוות כיבוד הורים, הנקראת גם מצווה “חמורה שבחמורות”, הילדים הם אלו שחייבים להורים, אבל ההורים – לא חייבים כלום! לא כסף לחתונה ולא כסף לדירה. לא לבוא לעזור עם הילדים ולא להזמין לשבת. ההורים חייבים לזון ולפרנס את הילדים עד גיל שש ואחר-כך הכל הוא מדין צדקה!
אנחנו חייבים
סבתא תעשה מה שבא לה.
למה?
כי היא גידלה אותנו ועשתה עבודה מצוינת (עובדה – יצאנו בכלל לא רע) ועכשיו – היא בתפקיד אחר לגמרי. תפקיד הסבתא. תפקיד של רק זכויות. משוחרר מחובות כלפי הילדים או הנכדים, תפקיד של כיף כזה רק כשמתחשק, נעים ונוח.
ואנחנו?
כן, כאן צריך להפוך את הראש. אנחנו בתפקיד החייבים.
חייבים הכל. תמיד. לכל הורה באשר הוא. לדאוג. לסעוד. להסיע. להזמין. להקשיב. לעשות מה שהם אומרים. לשמוע בקולם. לכוף את רצוננו לרצונם. אין לנו זכות לשפוט ולא לחנך. להיפך – אנחנו כאן חייבים לשרת, לפנק, לשמח ולהוקיר תודה גדולה ואינסופית על השנים הארוכות והמייגעות של גידולינו (בוא נודה על האמת, לא תמיד היינו “דבש”).
אם אנחנו זקוקים לעזרה, כדאי לשאול, אבל באמת לשאול, בענווה גדולה, ממש כמו שאני מבקשת טובה משכנה, שלא חייבת לי כלום.
לא באה להושיט יד
“אני זוכרת את עצמי”, סיפרה חברה, “כאמא צעירה עם שורה של זאטוטים, ממש כעוסה, בעוונותיי הרבים, על זה שאמא שלי לא באה להושיט קצת יד.
היא היתה תמיד עסוקה או שהיה לה קשה להגיע.
אבל מה, בערך פעם-פעמיים בחודש כשהייתי מרימה אליה את הטלפון היומי, היא הייתה אצל אחותי הגדולה… מה, את שוב אצלה? הייתי שואלת, חשבתי שאמרת לי שאת נורא עסוקה השבוע…
“אמא, שאלתי אותה פעם ברגע של גילוי לב”, סיפרה אותה חברה, “למה את אף פעם לא באה לעזור לי, אבל תמיד “רק קופצת” אליה?”,.
ואמא שלי לימדה אותי פרק בכיבוד הורים שאזכור לתמיד. “את יודעת איך אחותך הגדולה מבקשת? בכזאת ענווה והכרת הטוב שפשוט כיף לי להגיע…”
ואולי ואולי כשאנחנו נתמקם נכון ונאפשר לכל הדינמיקה לחזור לטבעיות שלה ניזכר שגם הבנות שלנו אוטוטו יהיו אימהות. ביננו, כמה סבלנות וכח יהיה לנו לחיתולים והמוצצים שלהן??
