במאמרו הידוע 'מתן תורה' שואל בעל הסולם, הרב אשלג זצ”ל, שאלה מהותית לכל יהודי: כיצד ייתכן שמצוות “ואהבת לרעך כמוך” היא, כפי שאמר רבי עקיבא, כלל גדול בתורה? היאך ייתכן שמצווה יחידה זו שבין אדם לחברו כוללת את התורה כולה, על פרטיה ומצוותיה?
"אשר תכלית כל הבריאה היא אשר הברואים השפלים יוכלו, על ידי קיום תורה ומצוות,לילך מעלה מעלה, הלוך ומתפתח, עד שיזכו להידבק בבוראם יתברך ויתעלה."
עבודת האדם בעולם, עונה הרב באריכות, מטרתה אחת: דבקות בקדוש ברוך הוא. עלינו להפך את מידותינו ששואפות לקבל לעצמן נוחות ותענוג, כך שנהיה “על מנת להשפיע” – דומים למידותיו של הקב”ה, שהוא כל כולו השפעה, נתינה והטבה.
אבן הבוחן האם התקרבנו אל התכלית שלשמה אנחנו נמצאים בעולם, בכל עניין ובכל מצב – בלימוד,בעבודה, בתפילה ובכל שאר העיסוקים – תהיה האם היינו בכוונה של “ואהבת לרעך כמוך”, משפיעים ונותנים? האם חשבנו על האחר, האם התכוונו להיטיב לזולת? לעם ישראל? האם שינינו את צורתנו מקבלה לעצמנו לצורה אלוקית של נתינה?
לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות
נתינה לא חייבת להיות, כמו שנהוג לחשוב, במעשה. עיקר הנתינה שלנו הוא במחשבה ובכוונה.
לא חייבים להתרוצץ מחסד לחסד כדי להיות משפיעים, כך מחדש בעל הסולם בתורתו. כל פעולה יומיומית שאנחנו עושים בלאו הכי תוכל להפוך להשפעה אם נחשוב עליה אחרת. בהכנת צורכי שבת – להתכוון לעשות “לכבוד שבת קודש”, בלימוד תורה – לכוון לזכוּת כלל ישראל, כשאני מתלבשת – להתכוון לעשות את רצון השם כדי לא להכשיל את הרבים, וכשאני עובדת – לכוון לפרנסת בני ביתי.
חשוב לזכור ש”ונשמרתם לנפשותיכם מאוד”. בוודאי שעל האדם לדאוג לעצמו לצרכיו האישיים, הפיזיים והרוחניים ואל לו להזניח את רצונותיו או כישוריו, אבל גם אלה, בדרך המתוקנת, לא אמורים להיות אך ורק לטובת עצמו אלא כדי לעשות רצון גדול וחשוב ממנו –רצון הבורא.
ואהבת לרעך כמוך
בימים אלה אנחנו מתבוננים במשקפי ספירת העומר על מידת ההשפעה והנתינה שלנו. יום ועוד יום נשתדל במצוות שבין אדם לחברו ונמתין לקבל את התורה בשבועות, אולם במקביל נתאבל על תלמידיו של רבי עקיבא שנפטרו בין פסח לעצרת.
מה הקשר בין השניים?
כדי להגיע לחג מתן תורה ולקבל את התורה הנכספת עלינו לשוב ולצאת, איש איש ממיצריו האישיים, מלהיות אנשים פרטיים,משועבדים להרגלים ולנוחות האישית שלנו, ולהפוך לכלל, לעם של בני חורין שדואגים זה לזה ומתחשבים זה בזה.
כדי להיות כלי ראוי לקבלת התורה, עלינו להרגיש את כללות עם ישראל “כאיש אחד בלב אחד”, ולהתחבר לעם ישראל בדרך המתוקנת, שאינה חושבת אלא על טובת הכלל. כשאנחנו משפיעים, אנחנו “משווים צורה” עם חי החיים. לעומת זאת, אם איננו דואגים לאחר, “מפני שלא נהגו כבוד זה בזה”, אנחנו מתרחקים מן הבורא ונמצאים במציאות של מוות ואבלות.
“או חברותא או מיתותא” אמרו חז”ל במסכת תענית. הדאגה העצמית מקטינה ומכבה אותי, ולעומתה השותפות, החיבור והנתינה משחררים אותי מכבלי העצמי ומקרבים אותי אל הבורא.
"וזהו דבר הערבות" ממשיך ומסביר בעל הסולם במאמר 'הערבות',
"אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים הוא לקבל עליו את המצווה של אהבת הזולת, בשיעור הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך'… דהיינו שכל אחד ואחד מישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות את כל צרכיו, לא פחות משהו טבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו… ואחרי שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע… רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה, ולא זולת."
בשבועות אנו קוראים את מגילת רות, שנקראת גם מגילת החסד, אשר מלמדת אותנו יותר מכול ערבות מה היא. "למה קורין מגילה זו בחג השבועות? שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד" (מדרש לקח טוב). אלימלך העשיר, שפונה עורף לבני עמו, נפטר בקיצור ימים. לעומתו רות, שהייתה בתו של מלך מואב, אמרה והקדימה "עמך עמי" ל"אלוקייך אלוקיי", ובכך ויתרה על הנוחות האישית שלה והפכה בסופו של דבר לאם סבתו של דוד המלך, שממנו יוצא משיח, האדם שישפיע יותר מכל אדם אחר טוב לעולם כולו.
תפילה ברבים
יהודי זקוק תמיד לקהילה, למניין. בתפילה, בברית, בבר מצווה, בחופה או בלוויה. ולא בכדי, כי רק כך הוא נבחן במידת הנתינה,ההשפעה והאהבה שלו.
ייתכן שלא שמנו לב, אבל התפילה השגורה כל כך על פינו מופיעה כולה בלשון רבים: “רחם נא עלינו”, “ובנו בחרת”, “שמע ישראל השם אלוקינו…” ועוד. גם בתפילת שמונה עשרה, עיקרה של התפילה, כמו בכל ברכת “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו”, יופיעו "חוננו", "השיבנו", "רפאנו", "החזירנו". וגם כשנתפלל על חולה יחיד עלינו לכלול אותו “בתוך שאר חולי עמך בית ישראל”.
תפילה של יהודי ראוי שתהיה צינור של שליחות לכלל ישראל, כפי שאומר רבי חיים מוולוז’ין ב'נפש החיים': “כי תכלית כל האדם לא לעצמו נברא אלא להועיל לאחריני”.
תפילות אישיות רצוי לבקש רק לאחר מכן, כי אם אנחנו צינור של הטבה, תפילתנו מחוברת לכלל ומקובלת הרבה יותר. ואדרבא, אם שימשנו כשליחים, בסופו של דבר, כמו צינור מים, כשיגיע אותו שפע שמזומן לכלל הוא יעבור חזרה דרכנו וישטוף וימלא גם את חסרוננו האישי.
לא רק בתפילה אלא בכל עניין מורה לנו התורה להקדים את טובת הכלל לטובתנו. כשנרצה לאכול – עלינו לעשׂר תחילה את הפירות או את החלה, ולחשוב על העני או הלוי, כמו שנעשר את שכרנו. כשנבנה בית חדש או כשנעמוד תחת החופה לא נשכח לעשות זכר לחורבן בית המקדש ולהצטער בצער הכלל. בפסח, כמו בכל סעודת חג או מועד, מצווה עלינו להקדים ולתת סעודת עניים, “כל דכפין ייתי וייכול”. לפני הקידושין האיש חותם על כתובה ומתחייב לאשתו, בעל השדה מחויב בלקט שכחה ופאה, ואפילו המלך ביהדות אינו בעל שררה כמלכי אומות העולם אלא אדון, מלשון אדני החלון, האדם שעליו כולם נשענים, זה שמסוגל לתת לעם שלם.
אם אנחנו רוצים לצאת מהמיצרים האישיים שלנו, להיות בני חורין מעצמנו, מהטבעים ומההרגלים שלנו ולהיות כלי ראוי לקבלת התורה – עלינו להצטרף בתפילה לעם ישראל: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו".
כדי לצאת לחירות אישית עלינו להתקבץ ולהרגיש חלק מהכלל. מושגים שגורים כמו העצמה או הגשמה אישית טובים ונכונים – אם הם מנוף של נתינה ושליחות. אם אני לוקח לעצמי אני עדיין במיצר. אבל אם אני נותן – שם התעצמתי, נבניתי, השתפרתי והשוויתי צורה עם יוצרי.
כי בורג כשלעצמו חסר ערך, אבל אם נתקין אותו בארון של ספר תורה, או להבדיל בבניין או בחללית, שם הוא ימלא את תפקידו האמיתי, כי הכלל לעולם גדול וחשוב מסכום פרטיו.
ומה בקשר לחינוך?
כשנחזור ונתבונן בתפיסת החינוך שלנו כיום כחברה, נגלה לעתים תפיסת עולם הפוכה. האם החינוך שלנו שואף לחשיבה קבוצתית,לתפיסה שבה הפרט הוא חלק מהכלל, לתפיסה שבה האני הוא חלק משלם ומוטל עליו לשרת אותו ולדאוג לו? האם החינוך שלנו היום לא ממקם את הילד במרכז, כך שיתבע ללא הרף את זכויותיו במקום שיזיע על חובותיו? האם לא חדרו רוחות פרצים לא–יהודיות אל לב לבו של החינוך הטהור והחשוב לנו כל כך ויצרו מצב שבו הקבוצה מתבקשת ללא הרף לשרת ולרצות את היחיד?האם אנחנו מחנכים את ילדינו לנתינה?
אומרת ההגדה על הבן הרשע: “ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר”. אם רצינו להביא את הילד שלנו להיות יהודי,שמבקש בבוקר “הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'”, עלינו לדעת שזה העיקר, ולהתייחס אליו כאל חלק מקבוצה.
לילדים שלנו יש היום יותר מדי זכויות ותחושת “חייבים לי” ו”מגיע לי” ומעט מאוד אחריות, חובות והרגשת שותפות ונשיאה בעול. מתי ואיך ילמדו לצאת מעצמם, לתת ולהיות לעם?
חברה טובה סיפרה לי פעם שאבא שלה מעולם לא הסכים שיחגגו את יום הולדתו. ובגיל שבעים נתרצה והסכים. לשאלת הילדים והנכדים מדוע לא רצה לחגוג את יום הולדתו, הסביר שחגיגת יום ההולדת של היום שונה בתכלית ממה שהוא הכיר כילד. אימא שלו,סיפר, הייתה אופה ביום הולדתו כיכרות לחם כמניין שנותיו ושולחת אותו לחלק אותם לנזקקים בשכונה. חגיגת יום הולדתו הייתה בכל שנה הוספת מצווה יקרה בדמות חלוקה של כיכר לחם נוספת…
לפני שנים רבות התארחתי, כרווקה, בשבת במדרשה שבה התארח רב עם בני משפחתו. ילדתו בת השש חגגה באותה שבת את יום הולדתה.
איך נראתה כזו חגיגת יום הולדת? עם תום הסעודה בירכנו את הילדה והתברכנו. לאחר מכן הסבירה האימא שאצלם ביום ההולדת מחליט הילד באיזו מצווה הוא מעוניין להתחזק בשנה הבאה. הילדונת הזאת קמה ואמרה בקול פעמונים: “בשנה הבאה אני רוצה להתחזק במצוות כיבוד הורים”… כמעט התעלפתי. לא האמנתי שכך נגמרת לה בקול דממה דקה חגיגת יום הולדת.
זה לא היה היומולדת המוכר. לא היו שם תזמורת, עוגות קצפת וזיקוקים, הילדה לא חבשה כתר נוצץ לראשה ולא טבעה בהר מתנות פלסטיק צבעוניות, ועדיין היא נראתה לי אחת הילדות השמחות, היפות והרגועות ביותר שהכרתי.
אימצתי בחום את הרעיון.
בשבוע שעבר חגגנו יומולדת לשירה.
שירה ואני אפינו יחד עוגת יום הולדת (כושית, רגילה ואהובה). לשירה היה כתר יום הולדת צבעוני, כזה שהיא הכינה לעצמה בזמן שנמתי את שנת הצהריים מניירות, דבק, צבעים ומספריים. כל אחד בתורו בירך את ילדת היומולדת והתברך ממנה, ולבסוף קיבלה שירה מתנה שהייתה הצלחה מסחררת: בלוק ציור, טושים וצבעים (בסך הכול 25 שקלים). כל שאר הזאטוטים שקיפצו סביבה התחננו למתנה זהה כשיגיע תורם…
עכשיו, תראו מה עושה מסר. כששירה קיבלה את בלוק הציור היא פנתה מיד לצייר ציור ראשון של פרחים ובית ולמעלה כתבה בגדול:תודה רבה לאבא ואימא.
בכל עניין בבית טמון מסר. האם הוא מסר של לקחת או של לתת?
“הילד שלי מרגיש שאין לו מקום במשפחה”, “הוא זקוק לשעת איכות לבד עם אימא”, “אין לי זמן להקדיש לכל ילד” – אמירות אלה,עד כמה שיהיו מקובלות ונשמעות, לא באות מהמחנה שלנו. כי כל יהודי הוא לעולם אחד יחיד ומיוחד, ויש לו אות משלו בתורה, אבל ייחודיותו מטרתה לבנות את הפסיפס הססגוני של עם ישראל ולתת את חלקו, כפי שאות לבדה חסרת קיום אלא אם תצטרף לאותיות נוספות ותשלים מילה.
לפני כמה שנים, בתחילת חוג, סיפרה אישה עם סוללה של ילדים קטנטנים וצפופים, שפנתה לייעוץ אצל אשת מקצוע כלשהי כי חששה שאין לה מספיק זמן לילדים ושהדבר עלול לפגוע בהם כשיגדלו. אותה אישה יעצה לה להפסיק מיד את הלידות הצפופות, כי“בקצב הזה הילדים יזדקקו לפסיכולוגים”.
שוחחנו בחוג על כך שזו זכות לגדול בבית שבו כל הזמן צריכים להתגמש, לוותר ולחלוק. בית שבו ישנים צפוף, מחכים בתור למקלחת, מתחלקים בממתקים ואימא ואבא תמיד עסוקים.
בסיום החוג סיכמה אותה אישה את השינויים שחלו בבית, ולבסוף סיפרה בהתרגשות: “והכי חשוב – אני בהיריון!”.
כמה מצער לשמוע כל פעם מחדש, בכל חוג, איך דעות מיובאות של “הילד במרכז” גורמות לאימהות להרגיש אשמות כשהן יולדות תינוק נוסף!
הקדוש ברוך הוא ברא את המשפחה כך שיש בה אבא אחד, אימא אחת והרבה ילדים, משמע שזה הכי טוב! ואדרבא, כשנשאל פעם החזון איש זצ”ל על שידוך לבחור שהיה בן יחיד, ענה כי למרות שהבחור מצוין, עדיין, בגלל שגדל כבן יחיד, העניין דורש בירור נוסף.
ובבית הספר
במיוחד חדרה התפיסה הפרטנית לבית הספר.
נדמה לנו שהכיתות הגדולות מקשות על התלמידים או שהילד זקוק ללמידה פרטנית, דבר שהיה פעם נדיר וכיום הוא נחלת הרבים,ובכך לימדנו אותו ש”הכיתה מפריעה לך והיא רק פשרה מצערת. אם היה באפשרותנו היינו מצמידים לך מורה פרטית כל היום”.
נדמה לנו שלילד אין מספיק תשומת לב אישית, וכך הדרכנו אותו להתנות את תחושת השייכות שלו באחרים.
נדמה לנו ש”המורה לא מסתדרת עם הילד שלי”, וכך לימדנו אותו שכדי שירגיש טוב, העולם חייב להשתנות ואילו הוא יכול להישאר פסיבי.
נדמה לנו ש”המורה צריכה להתאים את עצמה לכל ילד בהתאם לצרכיו”, וכך במקום שהתלמיד יתאים את עצמו ויצטרף לכללים ולדרישות ובכך יתחנך לענווה ויראת שמים, הוא לומד, בניגוד לתפיסת התורה שבה “אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה” (ברכות), שהוא במרכז ושהכללים והדרישות הם עניין גמיש.
“שלי שלך – שלך שלך” (פרקי אבות) היא סיסמה שאנחנו טורחים לשנן לתלמידינו, אבל אנחנו משאירים אותה תלויה כפלקט על הקיר, כי החשיבה הפרטנית מדלדלת את היכולות של הילד למצוא בעצמו את חלקו בשיתוף פעולה עם הכלל, יכולות שבהן ייעזר כל ימי חייו.
בהשתלמות מורים סיפרה מורה על תלמידה בכיתה א’ שמפריעה למהלך השיעור ורוצה לנהל את הכיתה במקומה. “ייתכן שהיא זקוקה ליותר תשומת לב מאחרים”, אמרה, “האם לא כדאי לתת לה את הבמה כדי שתרגיש מסופקת?”
“כרגע”, עניתי, “היא אכן חושבת בטעות שהיא קיימת על תנאי. היא חייבת להיות הבוסית כדי להרגיש חלק מהכיתה. כשאת נותנת מקום ותוקף לדרך המפריעה הזאת, היא לומדת לקבל במקום ללמוד לשתף פעולה ולתת. את יכולה לאפשר לה להשתחרר מהתנאי הקיומי המפריע הזה אם לא תיתני לה לנהל במקומך את השיעור, אם תתייחסי אליה כמו כולם ותראי אותה כחלק שווה לגמרי מהכיתה. מכיוון שלהיות חלק מהכלל הוא צורך קיומי, היא תיאלץ לעזוב את המקום המוטעה, לצאת מהמיצר האישי שלה ולחשוב על טובת הכיתה".
שבועות – להיות חלק מהכלל
חג השבועות מגיע כסיום וכשיא למהלך משמעותי שתחילתו בפסח, בו כל יהודי יוצא ממצרים מבית עבדים, מהנוחות הביתית, והופך לחלק מעם ישראל, כתפיסת עולם. רק אז נוכל להצטוות אל הבורא ולהידבק במידותיו, ולהיות כלי קיבול מתאים וראוי לקבל את התורה הקדושה.
הילדים שלנו הם חלק מהכלל מרגע שנולדו. אם רצינו לאפשר להם להשתחרר מעמדת ה”מגיע לי” המצמצמת, עליהם לדעת כי הנתינה לזולת ותחושת המחויבות לכלל, ורק היא, תביא אותם למלא את ייעודם בעולם, כי “ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה”.
