שושנה (השמות בדויים) העלתה בעיה עם הבן שלה, שלומי. שלומי הולך פעם בשבוע אחרי הצהריים לשיעור פרטי בחשבון, אבל בכל פעם מתלונן שקשה לו ללכת ושאין לו כוח. כאן מתחילה אימא מסע מתיש של שכנועים, פרסים ואיומים.
שאלתי את שושנה מה קורה אצלה, מה היא חושבת כששלומי שוב לא רוצה ללכת לשיעור?
“מה זאת אומרת?” אמרה, “אני מאוד מרחמת עליו. ברור שהוא היה מעוניין להמשיך לשחק. איזה ילד רוצה באמת ללמוד, ועוד אחר הצהריים?”
אימהות רבות שאני פוגשת אומרות בפה מלא שהילד שלהן לא אוהב ללמוד.
לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות
לימודים זה כורח המציאות, זה לא תמיד נעים, זה הרבה פעמים מלחיץ או משעמם, ובעיקר – טורח גדול.
“מה שבטוח”, תחזור האימא ותטען, “זה שילד יעדיף לשחק במקום ללמוד, ככה זה ילדים…”
“אני לא צריכה 100”, היא תמשיך, “לא כולם חייבים להיות מצטיינים. גאון הוא כנראה כבר לא יהיה. מה בסך הכול רציתי? שיהיה בן אדם טוב…“
האדמו”ר מפיאסצנא בספרו הידוע ‘חובת התלמידים’ מלמד אותנו שלא כך היא:
“ישנם אשר תכליתם היא רק מה שנגד עיניהם עתה, וכיוון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קירבם ודי להם בזה. אבל האמת היא כי מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד השם ועמו. מכיוון שהמלמד והאב צריכים לדעת שאת בני השם וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים שלפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באיבן ועליהם להפריחן ולהצמיחן.”
להגיד על הילד שלי “העיקר שיהיה בן אדם טוב”, או כמו שאומר זאת האדמו”ר מפיצסנא “רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם…ודי להם בזה” – זהו חטא, כי “המלמד והאב צריכים לדעת שאת בני השם וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות”.
תפקידנו כמחנכים לגלות ולחשוף את גדול הדור הבא – את הילד שלנו! בפועל הוא נראה קטן, אבל בכוח טמון בו אדם גדול, אחראי,מעמיק ושאפתן!
אז מי זה הילד שלי?
כזה שאוהב רק לשחק ולהישאר קטן, או שאולי הילד שלי אוהב לשחק אבל גם אוהב ושמח ללמוד?
האם הלימודים הם אכן מסכת ארוכה של ייסורים וקשיים שהילד שלי אמור לצלוח ולשרוד בלית ברירה?
והאם אפשר לראות את הכול באור אחר?
לימודים הם מתנה!
לפני כשנה צפיתי בהרצאה מרתקת, בליווי מצגת תמונות, שהעבירה מורה לעברית שנסעה לשבט בני המנשה המתגוררים בצפון–מזרח הודו, שיש הטוענים שהם מעשרת השבטים האבודים. היא הצטרפה למשלחת ישראלית לשלושה שבועות, כדי ללמד אותם עברית ולאפשר להם להכיר את התרבות היהודית–ישראלית, כדי שיוכלו בבוא הזמן להתגייר ולהעלות לארץ.
בתקופה שבה נסעה היה קר מאוד, והיא מופיעה בכל התמונות במעיל דובון עבה, אבל את שיעורי העברית שנמשכו לאורך כל היום היא העבירה, כפי שהראתה במצגת, בבית הכנסת המקומי המאולתר תחת סככה רעועה, בלי קירות או חלונות ובטח בלי חימום.
העוני באזור הזה, כך היא מספרת, קשה מנשוא עד שהיא עצמה הייתה רעבה כל הזמן ואפילו ירדה במשקל.
שבט בני המנשה מתפרס על כמה כפרים באזור, ולכן חלקם הגדול של המשתתפים השכימו עם הנץ החמה וצעדו מדי בוקר מרחק רב כדי להספיק להגיע לשיעור, לעתים שעות אחדות בכל כיוון.
הכיתה שלימדה מנתה בין 40 ל‑50 נשים וגברים בהפרדה, בני נוער ומבוגרים, שלתדהמתה ישבו בשקט ובריכוז מופתי כל זמן השיעורים ושתו בצמא את דבריה. אחרי כל יום לימודים היו כמה תלמידים ניגשים אליה ומבקשים להמשיך לתרגל, לעתים במשך כמה שעות נוספות!
זאת אומרת שלמרות כל התנאים שנתפסים בעינינו כבלתי אפשריים – העוני המחפיר, הרעב, המרחק הרב והקור – התלמידים האלה שמחו לשבת שעות ארוכות על ספסלי עץ קשים, בלי משענת, רק כדי לזכות ללמוד!
וזהו שורש הבעיה.
אנחנו, בחברה המערבית בת זמננו, חושבים בטעות שלימודים לילדים הם סוג של קושי ובעיה, ואילו הם, בחברה שטרם התקלקלה,רואים בלימודים מתנה יקרה מפז וזכות גדולה!
ההורים רוצים – הילד אדיש
תמונת המצב האבסורדית כיום היא הורים שרוצים בכל מאודם שהילד ילמד ויצליח ומולם ילד אדיש או כזה ש”עושה טובה” שהוא לומד.
פעמים רבות נדמה שהלימודים חשובים רק להורים, אבל הילד היה מוותר עליהם בשמחה. מסיבה זו אנחנו חוששים שהמסגרת בעלת הסדר והכללים היא קשה מדי או מלחיצה, ולכן המעבר לכיתה א’, למשל, מצטייר כחוויה טראומטית או בעייתית שיש להתכונן אליה היטב.
אנחנו כל הזמן מפצים את הילד על כך שהוא מסכים ללמוד: הסעה הלוך וחזור, ילקוט הצעקה האחרונה, קלמר רב–תאים יקר, טושים מנצנצים, מדבקות ועטיפות מוכנות למחברות, חטיף לדרך, שוקו בשקית לארוחת עשר, ואם חלילה יש מבחן – לא נשכח לצייד אותו בוופל שוקולד מצופה, כדי שיבלע בקלות את הגלולה המרה.
שלל פרסים צבעוניים, ממתקים, מבצעים ומדבקות מעידים יותר מכול על כך שכבר לא ברור לנו שזוהי חובתו הפשוטה של הילד.
הלימודים הם כורח מצער של החיים – זהו המסר שעובר אל הילד ומשדר חוסר אמון מוחלט ברצונו הטוב לשתף פעולה עם כללי הבית והחברה.
כחברה, הפכנו במו ידינו את הלימודים לבעיה שצריך להתמודד איתה, במקום לחשוב על לימודים קודם כול כחובה מקודשת ושנית –כמתנה!
מה חושב נער בשבט בני המנשה, שעליו סיפרנו, על לימודים? האם בשבילו זה קשה? משעמם? האם התנאים הירודים ימנעו ממנו להתרכז או להקשיב? האם הוא זקוק לשוקולד או למבצע כלשהו כדי ללמוד? ייתכן שהלימודים אינם קלים לו כלל ועיקר, וייתכן שדרוש לו מאמץ כדי לשבת ולהתרכז, אבל כל אלה לא ימנעו ממנו ללמוד, כי הרי זוהי משאת נפשו!
גם בחברה שלנו, עד לפני כשני דורות, רובם של הבחורים היו עובדים ועוזרים בפרנסת המשפחה. מי שזכה והוריו הסכימו שילמד –נחשב למאושר באדם. כולם היו רואים אותו חוזר מספסל הלימודים ובאמתחתו ספרים, מתבוננים בו בהערצה ומצטערים על חלקם.
איך ייתכן שעשינו מהלימודים בעיה שחייבים להיפטר ממנה כמה שיותר מהר כדי לרוץ לשחק?
איך עשינו את הילדים כל כך קטנים וחסרי רצון להעמיק או להתאמץ?
מדוע הפכנו, כחברה, את המילים “קשה” ו”מאמץ” למילות גנאי שצריך להסתיר מהילדים?
כמה הייתה שונה התפיסה שלנו, כחברה, ביחס לילד ולמטלות ולכללים של בית הספר לו היינו מאמינים בפשטות שהוא אכן רוצה ללמוד ולהחכים! וכמה מרחיקות לכת היו ההשלכות של תפיסה זו!
הוא שמח למלא את חובתו וללמוד!
מה שבאמת חסר לנו בכל התמונה, כחברה המערבית, הוא אמון. אמון בכך שילד שמח ללמוד כי הוא סקרן בטבעו!
העולם הזה מרתק, מלא באתגרי חשיבה ומלא בפרטים שהוא רוצה לגלות!
התבוננתם פעם בתינוק? הוא אף פעם לא נח! יש לו המון מה לנסות, לברר וללמוד! לפעמים נדמה שהילדים רוצים לבלוע את העולם מרוב סקרנות. ראיתם ילד שיושב ליד חלון המכונית? הוא כל הזמן מביט החוצה ולא רוצה להחמיץ אף פרט, כי הוא רוצה לדעת הכול!
האם איננו משכילים להבין שעצם הלימוד הוא כיף, הוא שמחה? הפרס הגדול והמשמעותי ביותר לילד הוא ידיעה חדשה שלמד או מושג שהתחדש ואין מתוק מזה! איך קרה שאיבדנו את השמחה הפשוטה של חוויית הלימוד גרידא?
כולנו נעיד שהנאה מארוחה טובה או טיול היא אמנם נעימה ביותר, אך אינה משתווה כלל וכלל להנאה רוחנית מרעיון חדש שקלטנו או מסוגיה שהצלחנו לפצח במאמץ.
סיפרה לי חברה שבארון הספרים של הוריה עומד לראווה חומש ישן נושן, שנקרע והודבק עשרות פעמים ועדיין עומד על תלו: “כשאמי הייתה ילדה, היה בביתה מחסור גדול ואף ספרי קודש לא היו בנמצא, אבל נפשה חשקה בלימוד התורה. לשם כך היא עבדה בעבודות מזדמנות וחסכה פרוטה לפורטה, ולבסוף הצליחה לאסוף מספיק כסף כדי לקנות לעצמה חומש חדש. החומש הזה מוצב עד היום בגאון בספרייה כסמל של רצון ואהבת הלימוד של אמנו”.
זאת ועוד, ילד אוהב ללמוד כי בטבעו הוא מעוניין למלא את חובתו, לשתף פעולה עם דרכם של הוריו וללכת בתלם! הקדוש ברוך הוא טבע בילד שלי, כמו באדם מבוגר, רצון עוצמתי להיות שייך למשפחה ולחברה בצורה טובה, להרגיש מועיל, להרגיש חיובי! אם הוא אינו משתף פעולה עם ערכי הבית שבו הוא גדל, בהכרח לא טוב לו. הוא אפילו סובל!
בואו ניקח לדוגמה שתי תלמידות בנות אותה כיתה: שרה ורבקה.
אתמול, מיד אחרי ארוחת הצהריים, יצאה שרה לשחק עם חברות. היום בבוקר היא הגיעה לבית הספר בלי ספר עברית (בתכנית להתחמק מהמורה). בקלמר חסרים לה עפרונות (היא תשאל מהשכנות). דפי העבודה, שהיו אמורים להיות מלאים, עדיין שוכבים בתחתית הילקוט, ביחד עם עוד שלושה סנדוויצ’ים עתיקי יומין (היא תשלים אותם מחר). במחברת חשבון היא לא הכינה את השיעורים (לא נורא), ובאנגלית עדיין אין לה שער נאה למחברת (“מי צריך את השערים האלה?”).
אחריה נכנסת בת כיתתה, רבקה. היא הגיעה עם כל הספרים הדרושים להיום, והקלמר הנקי שלה מלא בכל מה שצריך. אתמול בערב היא הדביקה ומילאה את דפי העבודה. בחשבון היא הכינה את השיעורים, והשער למחברת אנגלית כבר מזמן מתנוסס לתפארה.
עכשיו, בואו נשאל את עצמנו: מי באמת שמחה יותר?
בוודאי שרבקה!
שרה, למראית עין, הרוויחה. היא גם שיחקה אתמול כל אחר הצהריים וגם עומדת למצוא חמישה תעלולים שונים כדי לצאת נקייה מכל הסיפור – אבל באמת באמת, היא חסרת מנוחה ומרגישה קטנה ולא מוצלחת.
לעומתה, רבקה ויתרה על משחק אחר הצהריים וישבה כמו ילדה טובה ירושלים להכין את המטלות ולארגן את התיק למחר. אולי לא כל המטלות היו נעימות, וייתכן מאוד שהמשחקים קרצו לה, אבל אף על פי כן היא העדיפה לשבת ללמוד, והיום בבוקר היא מרגישה גדולה, יכולה, יודעת וחלק מועיל ומשתף פעולה בכיתה.
אז ילד שמח או לא שמח ללמוד?
זה חשוב לו!
אם היינו מאמינים בצלם אלוקים שבילד, בכך שאדם, באשר הוא אדם, שמח להתאמץ כדי להחכים ומעוניין להיות רחב אופקים ומעמיק לחשוב – כל הגישה שלנו הייתה משתנה.
האמון ברצונו הטוב של הילד ללמוד היה מצמיח באופן טבעי העברת אחריות לכל נושא הלימודים.
לאחריות, חשוב לדעת, יש תכונה מרכזית ומכרעת: היא לא מתחלקת בין שניים!
כפי שממשיך האדמו”ר מפיאסצנא:
“חוק הוא באדם שכשיש לו על מי לסמוך, מתרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשב ושאביו ומלמדו יעשו בעדו את כל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו, ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל.”
אם אנחנו אחראים להצלחה ולהנאה של הילד, הוא ימשיך להתרשל ולהיות אדיש למצבו. אבל אם האחריות ללמידה ולהצלחה היא שלו – הוא כבר ירגיש מחויב, ירים את הכפפה ויבחר ללמוד ולהתאמץ.
כשאני מעבירה את שרביט האחריות ללימודים אל הילד – זוהי הבעת אמון! אמרתי לו בלי מילים: אתה יכול, אתה גדול, זוהי חובתך הפשוטה ואני יודעת שזה חשוב לך. אם האחריות תהיה אכן אצלו, הוא בע”ה יתעורר לממש את היכולות הטמונות בו, להגביר את שיתוף הפעולה בכיתה ויחד איתו את רמת ההישגים.
חזרתי לשושנה, שחוששת שלבן שלה קשה ולא כיף לצאת לשיעור.
שאלתי: האם יש כאן מישהי מבית תימני, שהבנים שלה לומדים אצל המוֹרִי (לימודי טעמים וקריאה בתורה לילדים)? אחת המשתתפות סיפרה שהבנים שלה לומדים אצל המורי, ארבע פעמים בשבוע, שעה ביום, במשך שלוש שנים.
“ואיך הם הולכים?” שאלתי.
“בשמחה רבה. המסורת התימנית היא שילדים עולים לקרוא בתורה כבר מגיל שש. הם כל כך שואפים להיות חלק מהגדולים, שהם ממש רצים לשיעור! אצלנו זה ברור שאחר הצהריים לומדים אצל המורי”.
“ללמדך” אמרתי, “שכשאני בטוחה שמחובתו של הילד ללמוד ומאמינה שגם הוא מעוניין ושמח בזה, הרצון ושיתוף פעולה שלו מתחזקים!”
