מה קורה כשאני מכבדת את השורש שלי? את ההורים? ואיך זה משפיע על ביטחון העצמי והחוסן הנפשי שלי? | להרגיש פירמה!
בשדה החינוך אנחנו מרבים, אולי יותר מכל מקום אחר, להתנשא על ההורים שלנו. אנחנו פוסלים את הגישות החינוכיות “של פעם”, משוכנעים שהדרך של ההורים הייתה נוקשה או לא מכילה או לא נותנת מרחב, ובטוחים שכיום אנחנו מודעים ונאורים יותר.
למעשה, רובנו הבטחנו לעצמנו כשהפכנו להורים שלא נהיה כמוהם, והצבנו לעצמנו, לא תמיד במודע, מטרת־על להיות הורים טובים, חמים ומעניקים יותר.
ואז מה קורה? רובנו הגדול יעיד שאנחנו מוצאים את עצמנו מתנהגים ממש כמוהם. אנחנו עושים את אותן ה”טעויות” שהבטחנו לעצמנו ביקר לנו שלא נעולל בשום אופן לילדים שלנו ואומרים את אותם המשפטים של ההורים שלנו, ממש אחד על אחד. גם את אלה ששנאנו במיוחד, או אפילו את אלה שאנחנו זוכרים בבירור שפגעו בנו.
איך נסביר את זה?
פיל לבן
משתתפת בסדנה סיפרה שאמא שלה הייתה טיפוס לחוץ נורא, והיא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כמוה, אבל למרות הכול – הילדים שלה כל הזמן “יורדים” עליה שהיא אמא לחוצה.
בעצם אם היא לחוצה לא להיות לחוצה כמו אמא שלה, מה יצא? לחץ בריבוע. עם הלחץ הפנימי לא להיות לחוצה – היא הופכת רק ללחוצה יותר…!
מה קורה כשאני ממש לא רוצה לחשוב על פיל לבן, וכל הזמן אומרת לעצמי שאני לא אחשוב בכלל על פיל לבן?
כל מה שאני רואה מול העיניים זה פיל לבן…
כשאני במתח שאני לא אהיה כמו אמא שלי, גם בצורה לא מודעת – אני מותחת קפיץ פנימי. אני מוצאת את עצמי תמיד בעמדת מלחמה פנימית שלא להיות כזאת, והקפיץ הזה נמתח ונמתח. מה יקרה בסופו של דבר? אין לו ברירה אלא להשתחרר, וכשזה יקרה – הוא יגיע רחוק הרבה יותר מנקודת הפתיחה שלו. אני נהיית כל כולי כזאת, ולעיתים רבות, גרועה ממנה בהרבה.
הם מביאים אותי לזה
ה”פיל הלבן” הוא בעצם תנאי שהצבנו לעצמנו כדי להיות הורים טובים יותר מההורים שלנו. יצרנו לעצמנו הגדרה חונקת של מה זה “הורה טוב” ומהי “הורות נכונה”, ואז אנחנו מנסים להביא את עצמנו לשם כמעט בכוח, בשאיפה להיות ההורים הנפלאים שלא היו לנו.
אבל התנאי הזה, ערכי ככל שיהיה, לא מגיע ממקום נקי. הוא סדין אדום פנימי של “אנטי”, שרוצה להוכיח לעצמנו ולהם שאנחנו טובים יותר. ברוב המקרים נתפכח די מהר כשיגיעו הילדים ונתמודד עם המטלות היום־יומיות של גידולם. למרות ההצהרות, ההבטחות והרצון הטוב, יהיה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בתנאי הזה לאורך ימים.
לעיתים התנאי הזה הוא פרי של תאוריות ואופנות שלא מתאים לאופי או לאורח החיים שלנו, ולכן הדבר לא יצלח בידינו, כי הוא לא אמיתי ולא באמת שלנו.
אבל עיקר הבעיה הוא הדינמיקה המוטעית שהתנאי הזה יוצר.
אם מנהל של מפעל לחוץ או מהוסס, העובדים ירגישו את זה מייד וישתמשו בזה כדי “לסובב” אותו ולא ישתפו פעולה עם הכללים שלו. אותו דבר קורה בבית. הילדים “מריחים” את הלחץ הפנימי שלנו להיות הורים טובים ומזהים אצלנו את התנאי הנוקשה שממנו אנחנו לחוצים, ואז הם “רוכבים עליו” בצורה לא מודעת.
הם מבינים שבעניין הזה אפשר לסובב, לסחוט או לאיים עלינו במיוחד, וכך הם הופכים להיות בעלי הכוח שמובילים את הבית. הם מביאים אותנו, בסופו של דבר ולמרות המאמצים שלנו, לכעוס עליהם, להתאכזב מהם או להתרחק מהם, ממש כמו ההורים שלנו…
אמא ששמעה את דינמיקת הפלא של “אני לא אהיה כמו אמא שלי”, סיפרה שהיא גדלה בבית שהוא מוזאון. “אמא שלי הייתה חולת ניקיון שכל היום שמענו ממנה “תנקו, תסדרו”, כמו פזמון חוזר שהיה שנוא עליי.
אמרתי לעצמי שכשאני אהיה אמא, אני ארשה לילדים שלי לבלגן בכיף וללכלך חופשי. את יודעת איך נראה הבית שלי היום? זוועה. הילדים שלי מלכלכים בלי חשבון ואני חיה בג’ונגל שלא נגמר…
מה אני אומרת כל היום לילדים שלי? ‘תנקו, תסדרו’… איזו חכמה הייתה אמא שלי שידעה לחנך אותנו לסדר וניקיון”.
אמא אחת הגיעה לייעוץ חינוכי עם בעיה בקשר למערכת היחסים שלה עם הבן שלה שעומד להינשא. כל השנים היא הרגישה שהיא אמא “ללא גבולות”, כפי שהיא כינתה את עצמה, שתמיד נתנה ונתנה על חשבון עצמה מעל ומעבר.
יש לה חמישה ילדים, ולמרות שהם כבר גדולים – את הכול היא עושה ממש לבדה. הילדים מצליחים “לנגן” לה מצוין על רגשות האשמה שלה, ובכל פעם שהיא שוקלת לבקש מהם להדיח כלים או לפנות את השולחן, היא נסוגה ומחליטה לפנות את השולחן בעצמה. והילדים? שרועים על הספות או מתענגים על הקינוח. חשוב לה שהילדים יהיו מרוצים ממנה.
כך גם בנוגע לקניות או עזרה בלימודים. היא אמא שלא אומרת “לא” ולכן קונה בלי סוף או יושבת על שיעורי בית למרות שהיא מותשת לגמרי. מדי פעם, כך סיפרה, היא מגיעה לקצה, ואז מתפרצת בלי שליטה על הילדים כפויי הטובה.
עם אותו בן מאורס הדברים הגיעו לקיצוניות של סחטנות. היא קנתה לו, לפי בקשתו, את החליפה הכי יקרה, מתנות ראוותניות לכלה ושילמה לצלם ולתזמורת החתונה סכום אגדי.
כיוון שזו חתונה ראשונה היא “מתחה את הקפיץ”, התאפקה והבליגה, ולמרות שהם לא אמידים כלל, הסכימה, בלית ברירה, לכל הדרישות המוגזמות שלו. אבל כשהוא דרש את מכשירי החשמל היקרים ביותר בחנות, היא כבר לא עמדה בזה והיא התפרצה עליו בקולניות. התחילה ביניהם מלחמה של ממש.
ואז היא הגיעה אליי לייעוץ אישי.
כששאלתי אותה למה היא נותנת בלי סוף היא סיפרה על אמא שלה.
היא חושבת שאמא שלה לא “ראתה” אותה ולא נתנה לה את מה שהיא הייתה צריכה, ולכן החליטה שהיא תהיה אמא טובה יותר שתרעיף ותיתן בלי סוף.
“הצבת לעצמך תנאי נוקשה להורות ‘נכונה’ יותר מאמא שלך”, הסברתי לה לעומק את הדינמיקה ה’משולשת’ שנוצרה עם הילדים, “הילדים זיהו את זה, באופן לא מודע, וידעו שאפשר לסחוט אותך כמה שהם רוצים, כי הבטחת לעצמך שלא תגידי “לא”. הקפיץ שמתחת מגיע לקצה ואז הוא משתחרר בקול גדול. ועם הבן הזה הוא הגיע לשיא”.
איך משחררים נכון את הקפיץ והופכים להורה מאוזן יותר?
כדי לחזור לאיזון באימהות שלה, הצעתי לה את תרופת הפלא שמרפאה הכול – כיבוד הורים.
לכבד את אמא שלה בלי לשפוט אותה על דרך החינוך שלה, ולהסכים להיות כמוה – אמא שלא נותנת כל מה שהילדים רוצים.
כשהיא שאלה כמה לתת ומתי, הצעתי לחסוך כסף וטרחה בייעוצים וללכת להתייעץ עם אמא שלה…
“תשאלי אותה עד כמה לתת ועל מה להגיד לא, אני בטוחה שהיא תדע לכוון אותך לעשות את זה בלי רחמים מיותרים וגם בלי רגשי אשם או כוחניות”.
המהפך שהתרחש אצלה היה מרגש במיוחד, כי הוא כלל יציאה משני מאבקים חריפים של שנים.
היא למדה להיות “מלמטה” מול אמא שלה ולהיות “מלמעלה” מול הילדים. אמא שלה הרגישה מייד את השינוי ונהייתה הרבה יותר רכה ונעימה איתה, ומול הילדים התרחש מפנה חד במיוחד. אותו בן מאורס, שכבר הספיק להתחתן, ביקש יותר את קרבתה ונהיה הרבה יותר נוח ונעים. גם מול הילדים האחרים היא הרגישה שהם נרגעים מלהיות הבוסים הקטנים שלה והופכים להיות ילדים.
בסדנת הנחיית הורים העלתה מישהי בעיה על הילדים שלה שלא מפסיקים לריב. היא הייתה חסרת ביטחון, שתמיד ישבה בכיסא לצידי מורכנת ראש ושלובת ידיים ודיברה בקול שקט, ומשתתפות הסדנה ביקשו ממנה תדיר להגביר את הקול.
כששאלתי אותה למה נראה לה שהילדים רבים – היא ענתה שהיא חושבת שהיא לא יודעת להיות אמא.
כשביקשתי ממנה להסביר מה זה ‘לדעת להיות אמא’, היא סיפרה שגדלה בבית עם עוד שישה אחים. באיזשהו שלב אמא שלה התמוטטה נפשית והפסיקה לתפקד. במשך כמה שנים טובות היא שכבה בדיכאון על הספה בסלון וכל הילדים הגדולים, והיא בהם, התגייסו לטפל בבית, בכביסות ובתינוקות. “לא קיבלתי חום ואהבה בילדות”, סיפרה “לא הייתה לי אמא, אז גם אני לא יודעת להיות אמא”.
הראיתי לה שהייתה לה בהחלט אמא. האמא שהייתה לה.
“את חושבת שהיא שמחה לשכב על הספה לאורך שנים ולבהות בחוסר תפקוד? ברור שלא. אל תשפטי אותה על השנים האיומות שהיא עברה. נולדת אל האמא הזאת, שהייתה על הספה, ולכן אין כאן שום טעות. קיבלת כל מה שהיית אמורה לקבל מאמא שלך…”
בשבוע שאחר כך היא הגיעה אל הסדנה והתיישבה… מולי! ואז התחילה לדבר בקול ועם הידיים. אני זוכרת שהסתכלתי בה בהלם מוחלט, כי היא השתנתה בשבוע אחד בלבד.
היא סיפרה שבכתה כל השבוע, כי היא הזדעזעה מכמה שהיא לא הכירה תודה. מה קרה עם הילדים שלה באותו שבוע? הם כמעט לא רבו…
כשהיא חשבה שהיא לא יודעת להיות אמא כי אמא שלה לא ידעה להיות אמא, היא שידרה את זה לילדים. הם הרגישו שהיא מעורערת בהורות שלה ולכן עשו ממנה “סמרטוט” ולא הקשיבו לה. אבל כשהיא הבינה שאמא שלה הייתה אמא, ולכן גם היא כזאת ובלי תנאי, היא קיבלה ביטחון בסמכות שלה ואז גם הם נרגעו.
בשבוע שאחר כך התקיים מפגש סיכום של הסדנה והיא לא הגיעה. כששאלתי איפה היא אמרו לי שאבא שלה ונפטר. התקשרתי לנחם אותה, ושמעתי ממנה שאבא שלה היה חולה לפני מספר שנים והחלים, ולפני שבועיים שוב הרגיש ברע ואושפז. “אני מרגישה” שיתפה אותי, “שהוא חיכה לי כדי שאספיק לכבד אותו שבועיים—”
אמא בחוג הורים העלתה בעיה עם ילד שבוכה עד כדי שהוא מכחיל, וזה מפחיד אותה. כשהיא שיתפה בכך נזכרתי שבתחילת החוג היא סיפרה על ילד נוסף שמפחיד אותה. שאלתי אותה אם יש קשר בין הדברים, והיא סיפרה שגדלה עם אמא היסטרית. אותה אמא גדלה בצל מוות פתאומי של אח קטן, והטראומה הזו השאירה בה פחד בכל עניין שנוגע לילדים.
“אם אחד הילדים לא מרגיש טוב, אני לא מספרת לה, כי ברור לי שהיא תלחץ עליי לנסוע לבית החולים. כשהפכתי להיות אמא הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה פחדנית כמוה. אבל אני מוצאת את עצמי סופר היסטרית.”
אז איך קרה שהיא הפכה לפחדנית כמו אמא שלה?
הילדים יודעים לקרוא אותנו כמו ספר פתוח וקולטים היטב מהי נקודת התורפה לנו. הרבה פעמים אחד הילדים או יותר “נכנסים” לשם, כי כך הם מצליחים להפעיל אותנו ולקבל מאיתנו יחס. אומנם זו תשומת לב שלילית, אבל זו עדיין במה נכבדת וסוג של קשר.
כשהילדים זיהו שהדבר המאיים ביותר עבורה הוא להפוך להיות אמא פחדנית, הם השתמשו בזה בצורה לא מודעת כדי להפעיל אותה. הם בחרו התנהגויות שהביאו אותה אל הקצה ו”הכריחו אותה” להיות פחדנית היסטרית.
מה היה כאן הפתרון? תסכימי להיות כמו אמא שלך!
אל תשפטי את אמא שלך שהיא הייתה פחדנית, עובדה, גם את כזאת… את אמא טובה כמו אמא שלך, גם אם את מפחדת כמוה.
ביטחון בהורות
ה”מלמטה” מול ההורים שלנו בעצם נוטע בנו ביטחון בהורות שלנו.
הגישות האופנתיות כיום מאשימות אותנו על הורות לא מספקת ומציבות בפנינו רשימה ארוכה של תנאים נכונים להורות, מה שמחליש אותנו ומייצר, כאמור, בעיות בבית.
אם נכבד את ההורים שלנו ללא תנאי – נתפוס כך גם את עצמנו. נראה את עצמנו כהורים טובים, ללא תנאים, ונגיע אל ההורות שלנו בביטחון ובאמון בעצמנו. כך נוכל לעשות את תפקידנו בדרך הטובה ביותר.
נשיאת העיניים אל ההורים ללא קשר למה שהם עשו, כמה הם נתנו או איזה אנשים הם, מאפשרת גם לנו למקם גם את עצמנו מעל לילדים, בתפקיד המקורי שלנו – כמנהיגים ומורי דרך לילדים שלנו, וכך לאפשר לילדים ללכת אחרינו.
