כיבוד הורים

הסבתות של היום עובדות קשה. כבר לא אצל הבוס, אלא אצלינו… בייביסיטר? ברור! קניות ? מה השאלה… ליל הסדר ושבת? זה הרי התפקיד שלה! | ביננו, כשנהיה בעצמינו סבתות – יהיה לנו כח לכל זה? לא מזמן שאלה אותי קרובת משפחה, שהפכה, בשעה טובה ומוצלחת, לסבתא טריה, איך הסתדרתי כשהילדים היו קטנים. "קיבלת מאמא שלך עזרה כלשהי?…" "למה את שואלת?" "כי הבן שלי וכלתי, רומזים לי בעדינות שהם מצפים שאני אקח את הילד ליום שלם או אשמור עליו בערבי חגים או אצא איתו לטיול…" "ו..?" שאלתי. "האמת היא שאני לא יכולה", ענתה במבוכה, "אני עובדת במשרה מלאה ומגיעה הביתה באזור חמש, שלא לדבר על עבודות הבית האינסופיות…" "תתפלאי", עניתי לה וראיתי כמה שהיא המומה… "את ממש לא חייבת. אם את רוצה וזה מסתדר לך – תעשי את זה, אבל אם לא – קיבלת ממני פטור מלא…" סימן שאלה גדול הופיע על המצח שלה ואז "יצא המרצע מהשק"… "חוצמזה שלא נעים לי לומר אבל לא מתאים לי להתעסק עם התינוק, הבכיות, החיתולים והמוצצים… אני גם מפחדת מהאחריות… זה בכל זאת תינוק קטנטן… אחרי יום עבודה אני רוצה רק שקט. את גידול הילדים שלי כבר עשיתי…" "אם את רוצה, תשמרי וזה בהחלט עזרה נפלאה אבל אם לא, אז זה בסדר גמור. אמרתי לה וראיתי אותה נושמת אנחת רווחה של הקלה". בלגן חוגג אם מתבוננים על הדינמיקה במשפחה המודרנית נדמה שהבלגן חוגג… כי מול אמא שלי אני הרבה פעמים מרגישה שהיא עוד ילדה שצריך לנהל, או לתת לה הוראות, אבל בעיקר אנחנו בעמדת ה "מגיע לי"… עזרה אחרי/לפני לידה? – ברור. בייביסיטר לילדים/כמה ימים בחופש הגדול/כשאני ובעלי יוצאים להתאוורר? – למה לא?! אני בטוחה שהיא גם נהנית מכל רגע… (למרות ש.. אופס… אף פעם לא באמת שאלתי). לבוא אליה לחול המועד/ליל הסדר/שבת? – מובן מאליו…  זה חלק מהחובות שלה. הרי היא אמורה להיות הסבתא החמה שאני חושבת שנכון להיות… "אין לי ברירה" כל-כך הרבה סבתות שחיכו שנים ארוכות לפנסיה, כדי לנוח ולתת לעצמן, נשמעות מרוטות ועייפות כשהן עונות לי ב"אין לי ברירה" לשאלה של "אז למה את מזמינה כל שבת/שומרת על הילדים/מארחת את כולם בסוכות"… נדמה כי תפקיד האמא האינטנסיבי והתובעני של המאה העשרים ואחת לא נגמר לעולם… הסבתות של היום עובדות לפי לו"ז שבועי לוחץ, כבר לא אצל הבוס אלא… אצלינו הילדים… ואנחנו אלופות בלנגנן להן על רגשות האשם… אבל באמת האם יש "מגיע לי" או "היא חייבת לי", ביחסי הורים ילדים? באמת, מי חייב למי? לפי היהדות, בה הורו לנו, בעשרת הדיברות, על מצוות כיבוד הורים, הנקראת גם מצווה "חמורה שבחמורות", הילדים הם אלו שחייבים להורים, אבל ההורים – לא חייבים כלום! לא כסף לחתונה ולא כסף לדירה. לא לבוא לעזור עם הילדים ולא להזמין לשבת. ההורים חייבים לזון ולפרנס את הילדים עד גיל שש ואחר-כך הכל הוא מדין צדקה! אנחנו חייבים סבתא תעשה מה שבא לה. למה? כי היא גידלה אותנו ועשתה עבודה מצוינת (עובדה – יצאנו בכלל לא רע) ועכשיו – היא בתפקיד אחר לגמרי. תפקיד הסבתא. תפקיד של רק זכויות. משוחרר מחובות כלפי הילדים או הנכדים, תפקיד של כיף כזה רק כשמתחשק, נעים ונוח. ואנחנו? כן, כאן צריך להפוך את הראש. אנחנו בתפקיד החייבים. חייבים הכל. תמיד. לכל הורה באשר הוא. לדאוג. לסעוד. להסיע. להזמין. להקשיב. לעשות מה שהם אומרים. לשמוע בקולם. לכוף את רצוננו לרצונם. אין לנו זכות לשפוט ולא לחנך. להיפך – אנחנו כאן חייבים לשרת, לפנק, לשמח ולהוקיר תודה גדולה ואינסופית על השנים הארוכות והמייגעות של גידולינו (בוא נודה על האמת, לא תמיד היינו "דבש"). אם אנחנו זקוקים לעזרה, כדאי לשאול, אבל באמת לשאול, בענווה גדולה, ממש כמו שאני מבקשת טובה משכנה, שלא חייבת לי כלום. לא באה להושיט יד "אני זוכרת את עצמי", סיפרה חברה, "כאמא צעירה עם שורה של זאטוטים, ממש כעוסה, בעוונותיי הרבים, על זה שאמא שלי לא באה להושיט קצת יד. היא היתה תמיד עסוקה או שהיה לה קשה להגיע. אבל מה, בערך פעם-פעמיים בחודש כשהייתי מרימה אליה את הטלפון היומי, היא הייתה אצל אחותי הגדולה… מה, את שוב אצלה? הייתי שואלת, חשבתי שאמרת לי שאת נורא עסוקה השבוע… "אמא, שאלתי אותה פעם ברגע של גילוי לב", סיפרה אותה חברה, "למה את אף פעם לא באה לעזור לי, אבל תמיד "רק קופצת" אליה?",. ואמא שלי לימדה אותי פרק בכיבוד הורים שאזכור לתמיד. "את יודעת איך אחותך הגדולה מבקשת? בכזאת ענווה והכרת הטוב שפשוט כיף לי להגיע…" ואולי ואולי כשאנחנו נתמקם נכון ונאפשר לכל הדינמיקה לחזור לטבעיות שלה ניזכר שגם הבנות שלנו אוטוטו יהיו אימהות. ביננו, כמה סבלנות וכח יהיה לנו לחיתולים והמוצצים שלהן??

מה קורה כשאני מכבדת את השורש שלי? את ההורים? ואיך זה משפיע על ביטחון העצמי והחוסן הנפשי שלי? | להרגיש פירמה! בשדה החינוך אנחנו מרבים, אולי יותר מכל מקום אחר, להתנשא על ההורים שלנו. אנחנו פוסלים את הגישות החינוכיות "של פעם", משוכנעים שהדרך של ההורים הייתה נוקשה או לא מכילה או לא נותנת מרחב, ובטוחים שכיום אנחנו מודעים ונאורים יותר. למעשה, רובנו הבטחנו לעצמנו כשהפכנו להורים שלא נהיה כמוהם, והצבנו לעצמנו, לא תמיד במודע, מטרת־על להיות הורים טובים, חמים ומעניקים יותר. ואז מה קורה? רובנו הגדול יעיד שאנחנו מוצאים את עצמנו מתנהגים ממש כמוהם. אנחנו עושים את אותן ה"טעויות" שהבטחנו לעצמנו ביקר לנו שלא נעולל בשום אופן לילדים שלנו ואומרים את אותם המשפטים של ההורים שלנו, ממש אחד על אחד. גם את אלה ששנאנו במיוחד, או אפילו את אלה שאנחנו זוכרים בבירור שפגעו בנו. איך נסביר את זה? פיל לבן משתתפת בסדנה סיפרה שאמא שלה הייתה טיפוס לחוץ נורא, והיא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כמוה, אבל למרות הכול – הילדים שלה כל הזמן "יורדים" עליה שהיא אמא לחוצה. בעצם אם היא לחוצה לא להיות לחוצה כמו אמא שלה, מה יצא? לחץ בריבוע. עם הלחץ הפנימי לא להיות לחוצה – היא הופכת רק ללחוצה יותר…! מה קורה כשאני ממש לא רוצה לחשוב על פיל לבן, וכל הזמן אומרת לעצמי שאני לא אחשוב בכלל על פיל לבן? כל מה שאני רואה מול העיניים זה פיל לבן… כשאני במתח שאני לא אהיה כמו אמא שלי, גם בצורה לא מודעת – אני מותחת קפיץ פנימי. אני מוצאת את עצמי תמיד בעמדת מלחמה פנימית שלא להיות כזאת, והקפיץ הזה נמתח ונמתח. מה יקרה בסופו של דבר? אין לו ברירה אלא להשתחרר, וכשזה יקרה – הוא יגיע רחוק הרבה יותר מנקודת הפתיחה שלו. אני נהיית כל כולי כזאת, ולעיתים רבות, גרועה ממנה בהרבה. הם מביאים אותי לזה ה"פיל הלבן" הוא בעצם תנאי שהצבנו לעצמנו כדי להיות הורים טובים יותר מההורים שלנו. יצרנו לעצמנו הגדרה חונקת של מה זה "הורה טוב" ומהי "הורות נכונה", ואז אנחנו מנסים להביא את עצמנו לשם כמעט בכוח, בשאיפה להיות ההורים הנפלאים שלא היו לנו. אבל התנאי הזה, ערכי ככל שיהיה, לא מגיע ממקום נקי. הוא סדין אדום פנימי של "אנטי", שרוצה להוכיח לעצמנו ולהם שאנחנו טובים יותר. ברוב המקרים נתפכח די מהר כשיגיעו הילדים ונתמודד עם המטלות היום־יומיות של גידולם. למרות ההצהרות, ההבטחות והרצון הטוב, יהיה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בתנאי הזה לאורך ימים. לעיתים התנאי הזה הוא פרי של תאוריות ואופנות שלא מתאים לאופי או לאורח החיים שלנו, ולכן הדבר לא יצלח בידינו, כי הוא לא אמיתי ולא באמת שלנו. אבל עיקר הבעיה הוא הדינמיקה המוטעית שהתנאי הזה יוצר. אם מנהל של מפעל לחוץ או מהוסס, העובדים ירגישו את זה מייד וישתמשו בזה כדי "לסובב" אותו ולא ישתפו פעולה עם הכללים שלו. אותו דבר קורה בבית. הילדים "מריחים" את הלחץ הפנימי שלנו להיות הורים טובים ומזהים אצלנו את התנאי הנוקשה שממנו אנחנו לחוצים, ואז הם "רוכבים עליו" בצורה לא מודעת. הם מבינים שבעניין הזה אפשר לסובב, לסחוט או לאיים עלינו במיוחד, וכך הם הופכים להיות בעלי הכוח שמובילים את הבית. הם מביאים אותנו, בסופו של דבר ולמרות המאמצים שלנו, לכעוס עליהם, להתאכזב מהם או להתרחק מהם, ממש כמו ההורים שלנו… אמא ששמעה את דינמיקת הפלא של "אני לא אהיה כמו אמא שלי", סיפרה שהיא גדלה בבית שהוא מוזאון. "אמא שלי הייתה חולת ניקיון שכל היום שמענו ממנה "תנקו, תסדרו", כמו פזמון חוזר שהיה שנוא עליי. אמרתי לעצמי שכשאני אהיה אמא, אני ארשה לילדים שלי לבלגן בכיף וללכלך חופשי. את יודעת איך נראה הבית שלי היום? זוועה. הילדים שלי מלכלכים בלי חשבון ואני חיה בג'ונגל שלא נגמר… מה אני אומרת כל היום לילדים שלי? 'תנקו, תסדרו'… איזו חכמה הייתה אמא שלי שידעה לחנך אותנו לסדר וניקיון". אמא אחת הגיעה לייעוץ חינוכי עם בעיה בקשר למערכת היחסים שלה עם הבן שלה שעומד להינשא. כל השנים היא הרגישה שהיא אמא "ללא גבולות", כפי שהיא כינתה את עצמה, שתמיד נתנה ונתנה על חשבון עצמה מעל ומעבר. יש לה חמישה ילדים, ולמרות שהם כבר גדולים – את הכול היא עושה ממש לבדה. הילדים מצליחים "לנגן" לה מצוין על רגשות האשמה שלה, ובכל פעם שהיא שוקלת לבקש מהם להדיח כלים או לפנות את השולחן, היא נסוגה ומחליטה לפנות את השולחן בעצמה. והילדים? שרועים על הספות או מתענגים על הקינוח. חשוב לה שהילדים יהיו מרוצים ממנה. כך גם בנוגע לקניות או עזרה בלימודים. היא אמא שלא אומרת "לא" ולכן קונה בלי סוף או יושבת על שיעורי בית למרות שהיא מותשת לגמרי. מדי פעם, כך סיפרה, היא מגיעה לקצה, ואז מתפרצת בלי שליטה על הילדים כפויי הטובה. עם אותו בן מאורס הדברים הגיעו לקיצוניות של סחטנות. היא קנתה לו, לפי בקשתו, את החליפה הכי יקרה, מתנות ראוותניות לכלה ושילמה לצלם ולתזמורת החתונה סכום אגדי. כיוון שזו חתונה ראשונה היא "מתחה את הקפיץ", התאפקה והבליגה, ולמרות שהם לא אמידים כלל, הסכימה, בלית ברירה, לכל הדרישות המוגזמות שלו. אבל כשהוא דרש את מכשירי החשמל היקרים ביותר בחנות, היא כבר לא עמדה בזה והיא התפרצה עליו בקולניות. התחילה ביניהם מלחמה של ממש. ואז היא הגיעה אליי לייעוץ אישי. כששאלתי אותה למה היא נותנת בלי סוף היא סיפרה על אמא שלה. היא חושבת שאמא שלה לא "ראתה" אותה ולא נתנה לה את מה שהיא הייתה צריכה, ולכן החליטה שהיא תהיה אמא טובה יותר שתרעיף ותיתן בלי סוף. "הצבת לעצמך תנאי נוקשה להורות 'נכונה' יותר מאמא שלך", הסברתי לה לעומק את הדינמיקה ה'משולשת' שנוצרה עם הילדים, "הילדים זיהו את זה, באופן לא מודע, וידעו שאפשר לסחוט אותך כמה שהם רוצים, כי הבטחת לעצמך שלא תגידי "לא". הקפיץ שמתחת מגיע לקצה ואז הוא משתחרר בקול גדול. ועם הבן הזה הוא הגיע לשיא". איך משחררים נכון את הקפיץ והופכים להורה מאוזן יותר? כדי לחזור לאיזון באימהות שלה, הצעתי לה את תרופת הפלא שמרפאה הכול – כיבוד הורים. לכבד את אמא שלה בלי לשפוט אותה על דרך החינוך שלה, ולהסכים להיות כמוה – אמא שלא נותנת כל מה שהילדים רוצים. כשהיא שאלה כמה לתת ומתי, הצעתי לחסוך כסף וטרחה בייעוצים וללכת להתייעץ עם אמא שלה… "תשאלי אותה עד כמה לתת ועל מה להגיד לא, אני בטוחה שהיא תדע לכוון אותך לעשות את זה בלי רחמים מיותרים וגם בלי רגשי אשם או כוחניות". המהפך שהתרחש אצלה היה מרגש במיוחד, כי הוא כלל יציאה משני מאבקים

מה קורה כשאני מכבדת את השורש שלי? את ההורים? ואיך זה משפיע על ביטחון העצמי והחוסן הנפשי שלי? | להרגיש פירמה! תחושת ערך, שתביא אותנו להיות אנשים שמחים ובעלי ביטחון עצמי, קשורה אצלנו בדרך כלל לתנאים חיצוניים. נדמה לרובנו, לא תמיד במודע, שכדי להרגיש שווים ובעלי ערך אנחנו זקוקים להצלחה, הערכה, תמיכה, חשיבות ועוד. כל עוד התנאי הזה התמלא ואנחנו מצליחים, מוקפים במשפחה תומכת או מקבלים מחיאות כפיים – יש לנו ביטחון עצמי ואנחנו מרגישים שווים וטובים, מלאי אנרגיה, שמחים ונדיבים. אבל אם התנאי לא התמלא, אם נכשלנו או לא קיבלנו הערכה, נהפוך כמעט באחת לחסרי ביטחון עצמי. נרגיש קטנים, אשמים או חסרי ערך, עד כדי כך שנגיע למצבים של מתח, דיכאון, חרדה, תחושת ריקנות ועוד. ביטחון עצמי אמיתי אינו עניין חיצוני, אלא, כשמו כן הוא, תוצר של קבלה עצמית. הוא היכולת לאהוב ולכבד את מי שאנחנו בכל מצב. עם החוזקות והכישורים וגם עם החולשות, הנפילות והטעויות. איך נגיע לקבלה עצמית כזאת? התשובה נמצאת בקשר עם ההורים. השורש שלנו ההורים הם השורש שלנו, בית היוצר, המפעל שממנו באנו ובו גדלנו. הם המקור שלנו, ולכן הדרך שבה אנחנו תופסים את ההורים שלנו תהיה, כמעט תמיד, הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. הצורה שבה אנחנו מתייחסים אל בית היוצר – תביא אותנו לראות באותה דרך גם את התוצר. אולי מבהיל לגלות, אבל המבט שלנו על ההורים הוא בעצם, אחד לאחד, המבט שלנו על עצמנו. אם אנחנו "מלמעלה", מתנשאים על ההורים, שופטים אותם וחושבים עליהם בצורה לא מחמיאה, אנחנו בעצם מעידים גם על עצמנו, כי משורש רקוב – יוצא פרי רקוב. אם אני חושבת שאמא שלי קשה – אני בטוחה, בעומק, שגם אני כזאת. אם אנחנו חושבים שההורים שלנו נחותים – נראה את עצמנו גם כנחותים. אם אנחנו מזלזלים בהורים – גם אם מבחוץ אנחנו נראים אחרת, בחדרי חדרים אנחנו בעצם מזלזלים גם בעצמנו. אם אנחנו חושבים שהם בינוניים או עקשנים או לא מוצלחים – האמת היא שזה מה שאנחנו גם חושבים גם על עצמנו. פעם התחילה שיחת ייעוץ במשפט "אני אלרגית לאמא שלי", מייד החזרתי למתייעצת: "ואני מנחשת שאת גם אלרגית לעצמך?" וקיבלתי חיוך מופתע מאוזן לאוזן, שסיפר שאכן היא לא סובלת את עצמה, בדיוק כמו שהיא לא סובלת את בית היוצר שלה, ובעצם איך יכול להיות אחרת? שווים ללא תנאי מה יעשה את השינוי וייתן לנו ביטחון עצמי, אהבה וקבלה עצמית, שמחה ושלמות עם מי שאנחנו ותחושת ערך בלתי תלויה? הדרך שבה נראה את השורש שלנו. אם נישא עיניים אל ההורים רק מעצם היותם המקור, המולידים שלנו, ונראה את בית היוצר שלנו כטוב וחיובי, נראה באור כזה גם את עצמנו, כי משורש טוב – יוצא פרי טוב. כיבוד הורים שלא קשור ל"מי הם ההורים" או "מה דעתי עליהם" יאפשר לנו להיות אנשים בעלי ביטחון עצמי וחוסן נפשי, שאוהבים את עצמנו ושמחים במי שאנחנו. הוא יאפשר לנו להרגיש שווים ובעלי ערך מעצם היותנו, בלי שום תנאים חיצוניים של הצלחה, הערכה או הגדרות של אופי, יכולות או כישורים. אם ההורים שלנו נתפסים בעיננו כ"פירמה", מעצם היותנו התוצר הישיר של המפעל שלהם – גם אנחנו "פירמה". ביטחון עצמי אמיתי, אם כן, מוכרח להיות קשור אל העמדה שלנו כלפי ההורים שלנו. אם לא נשפוט אותם – לא נשפוט גם את עצמנו, ואם נכבד אותם ללא תנאי – נהפוך בעיני עצמנו, ביחס ישר, לטובים ושווים ללא תנאי. במה זה תלוי? לא בהורים ובמי שהם, אלא במבט שלנו עליהם. בהחלטה שלנו להתמקם נכון בפירמידה. טוב מעצם היותו "אבל איך אני יכולה לכבד את אבא שלי אם הוא באמת אדם קשה? כעסן? או אולי אפילו אדם עם עבר פלילי או עם בעיות נפשיות אמיתיות?" "שורש טוב" אמור על כל הורה באשר הוא. אנחנו מצווים בכיבוד הורים לא בגלל מי שהם, איך שהם גידלו אותנו או עד כמה הם נתנו לנו, אלא אך ורק מכוח העובדה שהם הביאו אותנו לעולם. כל הורה, אם כן, הוא שורש טוב, מעצם היותו זה שנתן לי את חיי, שותפו של הקדוש ברוך הוא ביצירתי. הוא אינו "אברהם", האדם פרטי, אלא בעל תפקיד ומעמד של אבא. באחת הסדנאות עלתה השאלה "איך אני יכולה לראות את ההורים הבעייתיים שלי כשורש טוב?", ואז סיפרה משתתפת על חברה שהייתה לה בילדות. לחברה הזאת היה אבא אלכוהוליסט. כשהן היו חוזרות יחד מבית הספר – הן היו רואות בדרך את אבא שלה, מוטל בשכרותו על אחד הספסלים. למרבה הפלא, אותה נערה לא נראתה כועסת או מבוישת, אלא ניגשה אליו בצורה מכובדת, בכל פעם מחדש, והציעה לעזור לו לחזור הביתה. היא מעולם לא דיברה בגנותו, אלא ממש להפך, הייתה מזכירה מדי פעם בגאווה את "אבא שלי". "בהתחלה זה היה נראה לי מוזר", שיתפה, "ואפילו קצת מגוחך. אבל בסופו של דבר היא זכתה להערכת החברות על הדרך המכבדת שהיא נהגה בו, ואכן אותה נערה הפכה, למרות האבא השיכור, לאישה בעלת ביטחון עצמי, מצליחה ומוערכת". _ מייד אחרי מפגש ראשון בסדנת כיבוד הורים, היממה אותי משתתפת שסיפרה שהשבוע היא הרגישה הרבה יותר טוב עם הגוף שלה. "את מבנה הגוף קיבלתי מאמא שלי, אבל בגלל שהיה לי קושי איתה, תמיד שנאתי כשאמרו לי שאני דומה לה… השבוע, כשהבנתי שהעמדה הנכונה מול אמא שלי היא "מלמטה", הרגשתי אליה קרבה חדשה ונעימה, ואז משום מה הסתכלתי על עצמי במראה בצורה אחרת. משהו בי פחות שפט את עצמו. לא יודעת להסביר את זה, אבל אהבתי יותר את הגוף שלי…"