מאז ששירה נולדה זיהיתי אליה חולשה (נולדה עם צהבת, ילדה יותר חלשה פיזית, היחידה ששמתי במעון בגיל 4 חודשים), כל הזמן התייחסתי אליה כילדה הרגישה בבית שאני צריכה לגונן עליה.
שירה היא ילדה יפה, רגישה, עוזרת לכולם, אוהבת מאוד לרצות, ליבי תמיד היה רגיש אליה יותר מכל אחיותיה.
שמתי לב, במשך השנים ששירה היא יותר פגיעה, פחות ורבלית (כשאני מתעניינת איך בגן ומה למדו בפרשת שבוע לא מספרת כמעט כלום), פחות יודעת להתמודד, בוכה מלא!!! כל 5 דק' נעלבת ממשהו, וזה כשהיא כבר בת 5!
במסיבות בגן תמיד הייתה מתביישת להשתתף. בסוף גן טרום חובה השתתפה במסיבת סיום ואני הרגשתי בעננים ושירה הייתה מרוצה שאמא ככה מרוגשת ממנה.
בגן חובה הציעה לי הגננת להתחיל איתה תהליך במכון להתפתחות הילד לקראת כתה א'.
שירה הלכה לריפוי בעיסוק (דבר שלא היה בו צורך בכלל), טיפול רגשי (דבר שבסופו של דבר לא הרגשתי שהניב יותר מידי) וריפוי בדיבור.
רשמתי אותה גם לחוג מחול (שההשתתפות שלה בתחילת החוג הייתה תמיד תלויה במצב רוח שלה) בכל הפגישות שהיו לנו עם אנשי מקצוע לגבי שירה מול התפתחות הילד הרגשתי שהדבר שהכי מפריע לנו זה ששירה לא יודעת להתמודד, ובוכה בצורה מוגזמת.
בד בבד, רציתי לרכוש כלים בחינוך ילדים כי הרגשתי שמשהו אני לא עושה נכון!
בהשגחה צמודה זכיתי ללמוד את גישת שפר!
במהלך השיעורים הביטחון שלי באמהות התחזק, הבנתי שאני מרחמת על שירה וככה מתחזקת את המקום המוטעה ששירה לקחה לעצמה בבית, התחלתי להרים ציפיות ולהאמין בה שהיא מסוגלת להתמודד, ושאמא יודעת שהיא יכולה להסתדר. וכל זה בלי מילים! אלא רק בראיה שלי ובמחשבה!
לאט לאט שמתי לב שברגע שהפסקתי לראות את שירה כילדה "מסכנה ושלא מסוגלת", והתחלתי להסתכל עליה בצורה שהיא באמת, כילדה גדולה, בוגרת, מסוגלת – השינוי בבית היה כמעט ניסי!
פתאום שמתי לב שכבר מלא זמן שאני לא רואה אותה בוכה! וזה דבר שלא היה קורה בבית!
עוד שמתי לב שהפסיקו לה כל מיני רגשי נחיתות (שהיום אני מבינה ש"תוחזקו" בטיפול הרגשי בטענה שאחותה הקטנה תופסת לה את הפוקוס) שירה אפילו התחילה להיות אחות שאוהבת ודואגת לאחותה הקטנה.
דבר מדהים נוסף היה בהופעה של סיום חוג מחול, שירה של פעם לא הייתה עולה להופיע מעודף ביישנות.
הפעם החלטתי שברור שהיא יכולה, בוגרת ו…מופיעה! והפלא ופלא היא הופיעה!!! אני הרגשתי שאני חוזה במשהו על טבעי!
כשהסתיים המופע אמרתי לה שזה היה לי ברור שהיא תופיע ומה השאלה בכלל! (ניסים! )
מאז אני משתדלת לתת אמון בילדות שלי, לראות כמה הן בוגרות ומקסימות ולהבין שכל ההתנהגויות שלהם שמרגיזות אותי זאת פשוט תחפושת ולא באמת הן!
אני פחות כועסת ומתעצבנת בבית ומרגישה כאילו זכיתי בפיס!
ישר כח לדקלה המורה הכי מדהימה שיש שהעבירה לנו את המסרים בצורה כ"כ ברורה ובלי ספקות.
ע. מראש העין.
