האם הזיכרון שלנו פשוט קיים? או אולי מגוייס? תוצר של בחירה שלנו? למה שווה לנו לזכור או לשכוח? ומה התורה דורשת מאיתנו לזכור דווקא? | מתבוננים על זכרונות
כשאמא שלי נפטרה לפני כבר עשר שנים, הדבר היחיד שנשאר לי ממנה זה זכרונות. כל יום הייתי מדליקה נר נשמה על השיש במטבח ומדברת איתה. צוחקת, בוכה ונזכרת.
האמת היא שהזכרונות היחידים שליוו אותי בשנה הראשונה וכמה שנים טובות אחר כך היו זכרונות שכיווצו אותי והשאירו אותי כועסת או בודדה. עצובה או מרוחקת. זכרתי את אמא שלי חולה, צהובה ועייפה וצפו לי זכרונות ילדות עמומים שהייתי מתה להפסיק לזכור. צעקות. כעס. ריחוק וניכור.
לפני כמה שנים כשהבנתי שהזכרונות האלו, מנהלים את מערכת היחסים הוירטואלית עם אמא שלי ולא נותנים לי מנוח, ניסיתי ועדיין מנסה לזכור אחרת. אני רוצה לשים פוקוס חדש על היחסים שלי עם אמא שלי, ולהיפרד מזכרונות לא נעימים או לא מחמיאים. להסיט את הזכרון שלי ככה שאני אוכל להיזכר בזכרונות ילדות כייפים ושמחים שבעצם היו שם בלי סוף.
נדהמתי לראות כמה אני יכולה לבחור גם את הזכרונות שלי ובעבודה עיקשת והרבה רצון, אפשר לשנות מה שיש לנו בקופסא ולהתחיל לחיות אחרת.
והאמת היא שזה קרה לאט, אבל קרה.
בעבודה של בחירה, הצלחתי יותר ויותר לבחור לראות, לחשוב ולהתעסק בזכרונות הטובים עם אמא שלי.
יומולדת הפתעה שעשו לי כולם ואמא שלי אפתה עוגה כושית עם נרות ומתנה.
פיקניקים ביער עם סנדוויצ'ים ותה בתרמוס.
אמא שלי, אחותי הגדולה, אחותי הקטנה ואני תופרים ביחד תיק צד, עם כפתור גדול ולולאה ותחרה בקצה.
אמא שלי וסבתא שלי מכינות מופלטות בלילה שאחרי סוף פסח.
אמא שלי מלמדת אותי תפילה ואיפה להשתחוות בשמונה עשרה.
אמא שלי קוראת תהילים בכותל כשהתקשרתי להגיד לה שאני בדרך לחדר הלידה.
אמא שלי מלמדת אותי מאמר של הרב דסלר.
הדג של שבת של אמא שלי. קציצות. ביצה עין שרופה בקצה. ה-מרק ירקות האגדי שלה עם הרבה פטרוזיליה. תה עם נענע.
נכון, כשאני בפוקוס על הזכרונות הטובים, אני רוקמת לי עבר אחר. אני הרבה יותר נינוחה ומאושרת וזה אפשרי לגמרי, אבל מה שכן – לא נעים להודות.
יש לזה מחיר.
ככה אין לי אליבי מספיק משכנע על זה שלא הבינו אותי או לא היו מספיק חמים אלי.
ככה אני מתמודדת פנים מול פנים עם החלק שלי של הסיפור, ועם זה שהייתי ילדה בכלל לא קלה. שבעצם עשיתי לאמא שלי כזה בית ספר שהיא היתה חייבת להתרחק כדי לשרוד מולי.
ככה כבר אין לי את מי להאשים בזה שגם אני צועקת כמו אמא שלי או כועסת כמו ששמעתי בבית או שממש כמוה, גם לי אין כח לילדים…
בעצם הגילוי הגדול שלי היה שכשזכרתי דברים טובים, כדי לתת לעצמי איכות חיים – היה שאולי במרכאות הפסדתי אפילו יותר…
כי מרגע זה ואילך אמנם יצאתי לחופשי מכעס ורטינה אבל כבר אין לי ברירה אלא להפסיק להיות קורבן של החיים, לדעת שהיה שם המון טוב ולהסתכל לעצמי בעיניים מפוקחות של "אין הדבר תלוי אלא בי"…
טראומה
כשמישהי מגיעה אלי לייעוץ ומספרת על טראומה או זכרון קשה שהיה לה, זה ברור שהיא בחרה אותו בפינצטה, לא במודע, כי שם היא מרוויחה משהו חשוב יותר מהאושר והשמחה שלה.
בעצם טראומה לסוגיה היא סוג של בחירה לא מודעת שלנו, וסליחה מראש אם אני שוחטת פרות קדושות… זה לא שהמקרה לא היה. הוא היה לגמרי. והוא לא היה פשוט בכלל. אולי אפילו קשה, פוגע, אכזרי או נורא. אלא שאני בחרתי להגדיל אותו. בחרתי להשתמש בו. בחרתי בלי להיות מודעת, לגייס אותו לכל מני מטרות לא מודעות וכדי להשיג את עצמי "לא יכולה", מסכנה, קורבן של מציאות.
לכן כששואלים אותי אם אפשר להיפטר מהטראומה, אני תמיד עונה הכי בפשטות שכן. ובטח וברור. כי בניגוד למציאות חיים קשה ועכשווית, מזה אפשר הכי בקלות להיפטר כי זה לא נמצא בשום מקום חוץ מבראש שלי…
מה שהיה וההשלכות של זה נמצאות אצלי במחשבה ולא במציאות הפיזית ולכן הם אולי הדבר הגמיש והמשתנה ביותר שאני הכי לטפל בו.
בעצם לזכור או לשכוח תלוי רק בנו.
קלף מיקוח
לפני כשנתיים התייעצה איתי אישה לגבי בעיה בקשר הזוגי וציינה שעקב טראומת ילדות היא מתקשה להתקרב לבן הזוג שלה ולהיפתח.
שמעתי את סיפור המאורע וראינו את ההקשר אל הקושי של מול בעלה.
בעצם כשהיא אחזה בארוע הילדות כטראומה היא הייתה "לא יכולה", ומרוחקת שלא באשמתה, מה שהסיר ממנה אחריות לעניין או את היכולת לעבוד על זה ולשנות. כשהצעתי לה לראות מהו הרווח שלה בלהשאיר את המאורע הזה מתווייג אצלה כ"טראומה", היא הייתה מאוד סקפטית, כי היא סוחבת את הטראומה איתה כבר כמה עשרות שנים.
אבל אחרי שבועיים בלבד מאותו ייעוץ היא סיפרה על שינוי דרמטי בזוגיות. היא הבינה שהסיפור עבר וחלף, אבל היא עדיין מחזיקה בו כקלף מיקוח מול בעלה.
יותר מזה – היא סיפרה שקרו לה במהלך החיים עוד הרבה סיפורים לא נעימים, יותר גרועים, אבל משום מה – הוא נחקק לה בתודעה, והאחרים, לא קיבלו שום נפח ולכן נשכחו והעלו אבק, מה שחיזק אצלה את ההבנה שהזכרון הזה דווקא הוא בחירה לא מודעת שלה.
לא תיטור
התורה מצווה עלינו להשתמש בכח הזכרון והשכחה בצורה מושכלת.
אני זוכרת שראיתי פעם את מצוות "לא תיטור" ופתאום קלטתי שאם מצווים אותי לא לזכור שהשכנה לא הלוותה לי חצי כוס סוכר וככה להלוות לה בשמחה – סימן שאנחנו מסוגלים לשלוט לגמרי במחשבה שלנו, ושזה רק הולך לשדרג לנו את החיים משמעותית.
כשאנחנו נדרשים לזכור את מה שעשה לנו עמלק, בין ששת הזכירות שלנו כיהודים, אנחנו בונים לעצמינו מערכת זכרונות שתשרת את המטרה שלשמה באנו לעולם.
הזכרון לוקח אותנו ל"סטיט-אוף-מיינד" נקי ומבורר, מודה ושמח יותר.
רק מזכרון?
בטח.
הכל מקוטלג בזכרונות
הזכרון מנהל את חיינו ברמה שאולי אין לה אח ורע.
אנחנו בעצם זכרון מהלך.
הזכרונות "קובעים לנו", אם משהו הוא טוב או לא. נעים, טעים, משמח, עצוב או חשוב.
הכל הכל מקוטלג אצלינו בקופסאות של זכרונות שמהם יוצאים, בצורה אוטומטית, מקובעת וחסרת תנועה – הרגשות שלנו.
בעצם, כיהודים, אנחנו צריכים בכל יום (!) לזכור נקודות ציון חשובות במסע היומי-חודשי-שנתי-אישי-לאומי שלנו, כי הן בונות אותנו יותר מכל.
קודם כל את יציאת מצרים ושמישהו הציל ולקח והביא והוציא אותנו מהמיצרים שלנו, ו-הלו, אל תשכחי מאיפה באת…
אחר כך אני מצווה לזכור את מעמד ההוד של הר סיני. גברת, יש מי שמנהל את העולם!
אחריו את מעשה עמלק והמצווה למחות אותו מהעולם, שימי לב, אם התחלת ללכת בדרך, אל תיבהלי מנפילות וקרירות.
את מעשה מרים, כי תיזכרי בדרך הפתלתלה הזאת לראות את הטוב בשני. ולבסוף עלינו לזכור את הברית המקודשת של השבת, את תכלית הכל – יום שכולו שבת. אל תשכחי לאן את בכלל צועדת…
אם אשכחך ירושלים
זכרון ושכחה משמשים אבני דרך בחיינו כך שגם בחתונה אנחנו צריכים לברך "אם אשכחך ירושלים" ובכל רגע אנחנו מחוייבים לדעת שהכח הוא לא שלנו אלא "וזכרת כי…. הוא הנותן לך כח לעשות חיל"
אבל השיכחה הכי קיצונית שמדברים עליה חז"ל היא "מצווה על המת שישתכח מהלב"… חז"ל מבטיחים לנו שאפילו עניין כל כך קשה כמו מוות של אדם קרוב, שנראה בעידן המודרני כמו משהו שבלתי אפשרי לעבור אותו בלי נזקים ושריטות – אנחנו אמורים, במצב המתוקן, לשכוח, כדי להמשיך את הקיום ואת החיים!
נתון בידינו
בעצם לזכור או לשכוח נתון בידינו.
זכרון או שיכחה משרתים אותנו נאמנה בצורה מופלאה.
אם נזכור לקחת איתנו כצידה לדרך את מה שצריך לזכור, ונחליט לשכוח, לנקות ולהיפטר מכל מה שצריך לשכוח – אנחנו מזמינים לחיים שלנו באון-ליין עבר מדוייק ומושגח לפרטי פרטים ברחמים ומכאן – הווה יציב ונינוח של עבודה ואחריות אישית ועתיד של בניה ותכלית.
