תעשייה חדשה, עתירת תיאוריות, זמן וממון ובעיקר, עתירת רגשות אשם צצה בשנים האחרונות. תעשיית הלפני-לידה.
מרגע שאשה יודעת שהיא עומדת ללדת, בשעה טובה ומוצלחת, מתדפקים על דלתה, דרך העיתון, באתרים, בפורומים ובכל מרכזי ההכנות ללידה, שלל מומחים, מטפלים ויועצים ללידה שיודעים לתת לה את הנוסחא המלאה להורות מאושרת.
והכמעט-אמא? בהיסוסה כי רב, היא מתארגנת ל”תקופת קינון”, ומוכנה לשלם טבין ותקילין כדי למזער טראומות מדוברות כך שהלידה וחודשי הגידול הראשונים יעברו בשלום והיא לא תשגה פאטלית… היא דואגת מבעוד יום להזמין ציוד תינוקות באלפי שקלים, כי איך אפשר לגדל תינוק בריא ושמח בלי בקבוק מונע גזים בחמישים שקלים או בלי מובייל מעוצב/קונצרטינה לעגלה/ דיסקים של מוסיקה קלאסית לפעוטות/ אוניברסיטה מפתחת…
לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות
מדהים לראות עד כמה אנחנו מלאות ייסוריי מצפון עוד לפני שהתינוק מגיח לעולם… הכמעט-אמא של היום מרגישה אשמה, לחוצה ומבולבלת… עוד לא החזקתי את התינוק, אבל אני כמעט בטוחה שאני לא עושה את זה מספיק טוב… שאני לא מספיק מכילה… לא מספיק קשובה… שאני עלולה לטעות באופן בלתי הפיך…
הילד-מלך
ואז מגיח לו הילד-מלך לעולם… ולאמא ברור שמאותו רגע החיים נעצרו. מת העולם. אין בעל. אין חיים. אין שינה. תינוק, הסבירו לה, זה תקופה ארוכה של לילות ללא שינה, בכי, על-הידיים, גזים ושיניים… (אבל רגע, הטרום-לידה סינדרום לא היה אמור למנוע או לפחות לשפר את המצב?!)
ושאלת השאלות – מה קורה קצת אחר-כך?
בדרך כלל נפגוש את הילדים האלו, שהגיחו לעולם לאמא הכי מוכנה, שחוו מגע, נישאו במנשא, “ג’וּמברוּ” כבר בגיל שבועיים, ישנו עם אמא וינקו כל חצי שעה… אופס… בגיל שנה כבר אומרים לה “לא”, בגיל שנתיים “לא בא לי” ומגיל שלוש והלאה מכתיבים מתי לישון, מה יגישו לצהריים, ואיך יראה שולחן שבת… יותר מאי פעם, נפגוש זאטוטים של ממש שמביאים את ההורים לחוסר אונים, תחושות של פחד, כשלון ומאבקי כח… מסתבר, שככל שאמא “מקננת” יותר, בדרך כלל ייצא לה, ביחס הפוך ודי מדויק, ילד פחות ממושמע ורגוע… מה קורה כאן??
ציפיה
ההסבר נעוץ בציפייה שלנו כהורים. ציפייה שמוסרת מסר בלתי מילולי לתינוק ומייצרת ביננו דינמיקה.
כשאמא עסוקה בקינון האופנתי – היא בעצם אומרת לתינוק, בלי להיות מודעת: “אתה כאן המלך. כולנו צריכים להצטרף אלייך ולשנות בשבילך את סידרי הבית והעולם…” וכך הילד מבין שהוא במרכז, מרגע לידתו ועד בכלל ונוצרת דינמיקה אבסורדית במיוחד בה הוא מוביל וכולנו אחריו…
אבל כשאמא מחכה ללדת התינוק בשמחה אבל מצפה מהתינוק להשתלב כך שהחיים ימשיכו על מי-מנוחות, היא מייצרת דינמיקה אחרת לגמריי. היא משדרת לו שדר בלתי מילולי של “ברוך בואך. תצטרף, תלמד איך חיים כאן ותתרום את חלקך למשפחה שלנו”…
מנשא
דוגמא נפלאה למסר הבלתי-מילולי הזה היא המנשא לתינוקות.
במקורו הגיע המנשא מתרבויות רחוקות. מכיוון שלאמא ההודית או האינדיאנית אין מעון או מטפלת והיא חייבת להמשיך את חייה, היא קושרת את התינוק על הגב במעיין מנשא. מה “אומר” המנשא הזה לתינוק? אמא מובילה והולכת קדימה ואני אחריה.
בעצם, כשאמא בתרבויות הפרימיטיוויות יולדת היא מצפה, בלי שתהיה מודעת לכך, לתינוק רגוע ומשתף פעולה. ובאמת מקטנותם, הילדים האלו, מהווים חלק חיובי במשפחה. ילדים בני ארבע וחמש כבר עובדים בשדה, שואבים מים, רועים את הצאן. לעולם לא מתערבים בשיחת מבוגר, מעסיקים את עצמם, רגועים, נוחים ומצטרפים…
ובתרבות המערבית שבה אנו חיים? הפכנו סדרי בראשית! מיקמנו את המנשא מקדימה… והמסר הוא “אתה במרכז ואני אחרייך”… כך שאפילו תפוח אדמה אני לא יכולה לקלף כשהוא עליי…
–
מורה לעברית שהגיעה לראשונה לאולפן כדי ללמד עולות אתיופיות, סיפרה שכנכנסה בבוקר הראשון ראתה שהאימהות הביאו איתן את הילדים הקטנים. “לא נוכל לנהל שיעור עם כל כך הרבה ילדים”, אמרה בביטחון וראתה שהאימהות האתיופיות לא הבינו מה הבעיה… לתדהמתה הרבה, הילדים האלו ישבו, לצד האימהות, בשקט מופתי לאורך כל השיעור… (להזכירכם – בלי הפעלות לילדים/חוברות צביעה/ סרטון באייפון)…
ברור שהוא מצטרף!
כשאני, בשעה טובה ומוצלחת, מצפה לתינוק חדש, הדבר החשוב ביותר הוא איפה אני ממקמת את עצמי. כשאני מוותרת על רגשי האשם וחוזרת להיות אמא רגועה ומובילה (ולא! אני לא צריכה להוציא תואר באימהות כדי להיות אמא כי יש לי “את זה” בילד-אין!) – אני מאפשרת לתינוק שלי, שבאופן טבעי הכי רוצה לבוא אחריי, לשתף פעולה ולזרום עם מה שחשוב לנו בבית.
לפגישה ראשונה בחוג הורים, הגיעה אמא בהריון מתקדם ואמרה שהיא חוששת להרשם לחוג כי היא לפני לידה ו”אני מכירה את התינוקות שלי… הם תמיד צורחים ללא הפסק… העגלה שלי תמיד ריקה, כי התינוק על הידיים ואני כמעט לא יכולה לצאת מהבית…”
משום מה אותה אמא החליטה לבסוף להרשם ושמעה במהלך החוג מה שידענו תמיד אבל שכחנו. שאמא מובילה וילד הולך אחריה… והבינה עד כמה מסרים כאלו יכולים ליצור דינמיקה טבעית ומשופרת…
ובאמת באמצע החוג האמא הזו ילדה ואחרי שבועיים הגיעה עם התינוק… בעגלה! וישן שנת ישרים! “אנשים לא מאמינים כשהם פוגשים אותי מטילת להנאתי עם העגלה”, סיפרה…
העגלה השקטה הזאת בפינת החדר היתה, עד תום החוג, סמל לציפיה אימהית בריאה.