היו לי קשיים גדולים מאוד עם הבת שלי בגן.
היא הייתה משתוללת בגן באופן קבוע, מפריעה למהלך התקין של סדר היום ועושה צרות צרורות לגננות.
הגננת הנוכחית, הציעה לי בתחילת השנה להחליף את הטלפונים הכמעט-יומיים המדווחים על התנהגותה
של מרים בפנקס קטן שיחכה לי בתיק, ובו תציין יום ביומו את קורותיה בגן.
ואכן, מדי יום חזרה מרים מן הגן עמוסה דיווחים שליליים: “היום מרים הפריעה במהלך הריכוז”, ”היום היא הרביצה לחברה”, ”היום היא לא הקשיבה לגננת”. ואני הייתי מיואשת לחלוטין.
במה הועיל הפנקס? הרי כבר ניסתי הכול –הענשתי וגם תגמלתי, שוחחתי איתה עשרות פעמים, התייעצתי וכמובן שיתפתי גם את בעלה.
ואז השתתפתי בחוג של שפר של דקלה, בו למדנו על כוחה של עין טובה להגדיל את הטוב, בעקבותיו עלה לי רעיון מבריק.
“התייעצתי עם מישהי”, פניתי לגננת, “והיא נתנה לי איזושהי עצה חכמה. האם היית מעוניינת לשמוע?”
“כן, בוודאי”, ענתה הגננת.
“היועצת שיבחה את רעיון הפנקס – רק בשינוי קטן. היא הציעה שבמקום לכתוב דברים לא טובים על מרים, תנסי לחפש ולכתוב עליה רק דברים טובים. מה דעתך?”
הגננת, שהייתה גם היא די מיואשת, הופתעה מהרעיון אבל הייתה מוכנה לנסות.
ביום הראשון ראו שהגננת חיפשה בנרות מה לכתוב. בפנקס הופיעו המילים: “מרים אכלה היום יפה את הכריך”.
ביום השני: “מרים שיחקה יפה בחול”.
ביום השלישי: “מרים ציירה ציור צבעוני בנושא האביב”.
ביום הרביעי: “מרים ישבה היום יפה בריכוז”, ולראשונה הופיעו גם סוגריים ובהם כתבה הגננת: “אבל באמת”.
כך גם ביום הבא הגננת כתבה משהו טוב שקרה, ולידו ציינה שהפעם זה באמת!
מרים הפכה, בתוך שבועות מספר, לילדה אחרת ממש. המתיקות, הרצונות הטובים והעדינות שלה פרצו החוצה, והיא החלה לשתף פעולה נפלא בגן.
היום מרים לומדת בכיתה ב’. היא ילדה חיונית וחברותית, ובלי שום בעיות התנהגות חריגות.