כבר מאמצע ההריון אנחנו מכינות את הילדים לטראומה. אח חדש….
ברור לנו שהוא מהווה איום על יושבי הבית. שהילדים נורא מקנאים. שהם עלולים להרגיש שתפסו להם את המקום בבית ושיהיו קשיים ותהיה תקופת הסתגלות | ציפיות של לפני לידה
כבר מאמצע ההריון אנחנו מכינות את הילדים לטראומה. אח חדש.
ברור לנו שאח חדש מהווה איום קיומי על כל יושבי הבית. מובן מאליו שהילדים נורא מקנאים, שהם עלולים להרגיש שתפסו להם את המקום בבית, שיהיו קשיים ותהיה תקופת הסתגלות.
לקראת הלידה הממשמשת ובאה, אנחנו מדדות עם הבטן הגדולה לחנות הצעצועים הקרובה ודואגות להכין לכל ילד מתנה. למה? כי אנחנו מרגישות צורך לפצות אותם… לגדול – טרקטור עם שלט, לקטנה – בובה ועגלה, שתרגיש אמאל'ה קטנה, ואת הקטנצ'יק החמוד שעוד מעט ירגיש לא רצוי, מוזנח ולא אהוב, אני מצ'פרת במיוחד כדי לטשטש איבה ידועה בין אחים, בתכנון להגיד לו שהתינוק החדש הביא לו את המתנה…
מזל טוב
ואז אנחנו יולדות בשעה טובה ומוצלחת, ובאמת – ממש כמו שאמרו לנו וצפינו מראש – הקטנה התחילה להרטיב, הגדול פתאום מתדרדר בלימודים, והקטן המסכן? עליו אנחנו צריכות לפקוח עשר עיניים כי הוא כל הזמן מרביץ לתינוק. מה שקוראים "אהבה חונקת"… הקנאה הורגת אותו. אנחנו יושבות רק איתו לשעת איכות (אפילו שאנחנו מרוטות, אחרי ליל שימורים עם התינוק ולפני הררי הכביסה והכלים) ומשחקות איתו, כדי לתת לו קצת חום ואהבה…
לא מזמן הגיעה אליי חברה לביקור וסיפרה לי בנחרצות שתינוק חדש זו באמת בעיה שצריכה התמודדות מצד האחים. "להביא תינוק חדש הביתה זה ממש כמו שבעלך יגיד לך 'אני אוהב אותך, אבל אני מביא הביתה עוד אישה'"… סיפרה על תיאור מצמרר שקראה באחד הספרים.
מייד קראתי לכל הילדים שהיו אז בבית, ארבע בנות במספר. "איך הרגשתן כשיהודל'ה נולד לנו?" שאלתי.
"כיף", ענו כולן במקהלה מחויכת.
"אין לי מה להוסיף"… חייכתי גם אני.
"מאיפה הבאת את התיאוריות האלו?" שאלתי, "הקדוש ברוך הוא לא התבלבל… הוא ברא את המשפחה כך שיש בה בדרך כלל כמה ילדים, משמע שזה באמת טוב ונעים לכולנו. איך הצליחו לעוות את הטבע ולמכור לנו שתינוק חדש זו מלחמת קנאה-שנאה של האחים?"
כואב ומפתיע אותי, כל פעם מחדש, לשמוע את התאוריות האלו מכל עבר. הורים רבים נשמעים מהוססים או אשמים כשהם מחליטים להביא עוד ילד למשפחה, כאילו שתינוק חדש זו בעיה ולא מתנה ענקית.
בתחילת סדנת הנחיית הורים, דיברה אחת המשתתפות על צפיפות הלידות שלה. היו לה כשבעה ילדים ברווחים מינימליים, כשהגדול בערך בן עשר. "הלכתי לפסיכולוגית ידועה", סיפרה, "כדי לשאול אותה האם הילדים לא עלולים להיפגע מהרווחים הקטנים כי אין לי מספיק זמן לכל אחד. הפסיכולוגית ענתה לי נחרצות שאם אני לא עושה עכשיו הפסקה רבת שנים עד ללידה הבאה, כל הילדים יזדקקו לפסיכיאטרים כשיגדלו (מובא כאן בציטוט מדויק!). מה את אומרת?" שאלה.
שאלתי אותה האם היא רוצה הפסקה כי קשה לה באופן אישי, ואותה אמא ענתה שהיא לא חוששת לקושי שלה אלא דואגת לבריאותם הנפשית של הילדים.
"בית מלא ילדים זה דבר טבעי ובריא", אמרתי, "ותינוק חדש בבית זה ברכה, שמחה והרחבה לכ-ו-ל-ם!!! לנו – מתנה וזכות לגדל עוד ילד. ולילדים? להם זה הכי ברור, הכי פשוט והכי כיף. יש להם בובת-תינוק אמיתית לטפל בה ואחר כך יש להם עוד אחד לחבורה, לטאקי, לקייטנות או לקפיצה בחבל…
"כל אחד הוא יחיד ומיוחד ולכן אף אחד לא יכול לתפוס לו את המקום…" אמרה לה אמא נוספת, "לא אצל אמא ולא בכלל. יותר מזה", המשיכה, "ילד שחי בין עוד ילדים וממתין בתור למקלחת, לקבל מרק או לשתות מכוס הקידוש, ולאמא שלו אין תמיד זמן, נבנה באישיות שלו יותר מבכל חוג אינטליגנציה רגשית, סיפור טיפולי או סדנאות העצמה, כי הוא לומד תכל'ס סבלנות, כבוד ונתינה".
בסיכום הסדנה סיפרה אותה אשה כמה שההשתתפות בסדנה הביאה איתה משב רענן של שקט ושמחה בבית. "והכי חשוב", סיימה בהתרגשות ולא השאירה עין יבשה בחדר, "ברוך השם, אני מצפה לתינוק נוסף!"
כוחה של ציפייה
אם לפני לידת ילד חדש, תהיה לנו ההורים ציפייה לבעיות אצל האחים האחרים – אנחנו "מזמינים" אותם להתלבש על המקום הזה, ובאופן בלתי מודע כל ילד ימצא את דרכו לומר לנו "התינוק החדש מפריע לי". אבל אם אנחנו מאמינים שעוד ילד למשפחה הוא הרחבה ושמחה לכולנו, כך שבאופן הכי טבעי אין שום סיבה לבעיות, ברוב המקרים גם הציפייה הזו תגשים את עצמה. לא רק שלא יהיו חריקות, הילדים יזרמו וישתפו פעולה בשמחה, מעבר למה שדמיינו, ויהיו מאושרים עם התוספת החדשה והמבורכת – אח חדש למשפחה!
