גיל (אי) ההתבגרות

הגיל אשם? החברים? ההורמונים? ואיך יכול להיות שהקדוש ברוך הוא מפקיד 613 מצוות בידי המתבגרים שלנו? | מחשבים מסלול מחדש על הגיל הכי מתוק שיש!

כבר בעריסה הפחידו אותנו מהצפוי לנו כהורים בגיל ההתבגרות.

זה גיל, הסבירו לנו, של מרד, חיפוש עצמאות, בדיקת גבולות, חוצפה, אדישות, הסתגרות, התפרצויות זעם וחוסר שקט.

ומה הטווח של "גיל ההתבגרות" הזה? פעם טענו שהוא התחיל בגיל 16, אחר כך שינו אותו לגיל 12, והיום נדמה לנו שגם ילד בגיל שמונה "מתחיל את גיל ההתבגרות"… ומה לגבי הסיום של הגיל המפלצתי הזה? פעם הגדירו את הסוף שלו בגיל 18, אבל היום גם ילד בן 25 עוד לא מצא את עצמו, עוד מתפרץ ומתחצף, הוא עוד מתלבט מה ללמוד או עדיין לא בשל לנישואין.

בעצם, מתאים יותר לקרוא לו "גיל אי-ההתבגרות"… כי הגוף גדל אבל ההתנהגות עדיין לא. סימני הבגרות נמצאים, אבל הדרך שבה הילד מתנהג מאוד לא בוגרת.

ילדים שמתנהגים אחרת

אבל האם הגיל אשם? כשנניח בצד את הסיסמאות השגורות, נוכל למצוא גם ילדים אחרים, בני עשר, שלוש עשרה ושמונה עשרה, שמתנהגים אחרת לגמרי. בני אותו הגיל אבל אכן בוגרים.

כולנו מכירים נערים ונערות שבגיל הזה דווקא מתחילים להושיט יד בבית, תורמים ואכפתיים. סוף סוף "רואים אותנו". לומדים ברצינות, חברים טובים אחד של השני, עובדים ומכלכלים את עצמם, ולא דורשים מאיתנו בלי סוף.

למעשה יכולים להיות באותו בית ממש, ילד בגיל העשרה קשה, אדיש, חצוף או מרדן, ומעליו או מתחתיו אח נוח ומכבד, שיעבור את גיל העשרה בטוב ויעשה לנו רק נחת.

כך שלא הגיל מייצר את הבעיות, ממלא את הילדים שלנו בהורמונים לא נשלטים, גורם להם לעצבנות ודיכאון או משבש ומעוות את הקשר איתם.

גיל מצוות

יותר מזה, אם רק נפנה לחשוב איך התורה מתייחסת אל הגיל הזה, נוכל לשחוט סופית את הפרה הקדושה הזאת ולהתחיל שינוי. גיל ההתבגרות ביהדות, כמה פשוט והגיוני, הוא 12 לבת ו-13 לבן. זה הגיל שבו הילד מקבל עליו מצוות, והופך להיות חלק משמעותי מעם ישראל, זה הגיל שבו הוא מקבל דעת שלמה, שבו הוא כבר עטור תפילין כמו הגדולים ומצטרף למניין. הוא יכול להיות שליח ציבור או עד בבית דין, ובשל למערכת יחסים מחייבת – ההלכה היהודית קובעת שזה הגיל שבו הוא כבר יכול לארס אישה.

בניגוד לגיל אי-ההתבגרות הכל כך מורגל אצלנו, גיל ההתבגרות היהודי אינו הזמן שבו אנחנו סובלים יותר מתמיד, אלא הרגע שעליו אנחנו מברכים בשמחה "ברוך שפטרני מעונשו של זה", ומעבירים לדור הבא את שרביט האחריות. זה הגיל המקסים הזה שבו אפשר להירגע ולסמוך על הילד, כי עשינו את שלנו והוא כבר בדרך לחיים עצמאיים שלמים.

חלש וזקוק לתמיכה

ובאמת, איזה פער בין התפיסה הפסיכולוגית הכל כך שגורה אצלנו לבין התפיסה היהודית-מקורית שאותה חיינו עד לפני שני דורות.

העובדה היא שסבתא שלי התחתנה והחזיקה בית לתפארת בגיל 17 ואמא שלה – בגיל 12…  מה בעצם חסר אצלנו, שהיה בדור-שניים קודם? ההבדל התהומי הזה מגיע מכל מיני תאוריות אופנתיות על הצורך למקם את הילד במרכז, מה שנותן לו לגיטימציה להיות ילד לתמיד.

הפסיכולוגיה המודרנית תספר לנו שהילד זקוק, כתנאי לגידולו הבריא, להגנה-תמיכה-הכלה-הענקה אינסופיים, וכך מנחה אותנו דווקא לחוסר אמון בכוחות וברצונות הטובים שלו, ומכאן – להורדת הציפיות עד הרצפה. אסור לנו, יגידו, לדרוש מהילדים יותר מדי כי אנחנו מלחיצים אותם ולא מספיק מכילים את הקושי של שינויי הגיל הסוער והבלתי נשלט.

מה עושות לנו כל התאוריות האלו?

משכנעות אותנו שאכן כך הוא. הילד חלש וזקוק לליווי שלא נגמר. לא פלא, אם כן, שאנחנו לא מאמינים לרגע שהוא יכול להכין לעצמו את הסנדוויץ' לבית הספר, לגהץ לעצמו חולצה או להסתדר עם המורה… גם לנערה בת 14 אנחנו חותמים באדיקות על לוח המבחנים הקרוב, וחוששים לבקש ממנה עזרה בבית, כי נדמה לנו שאנחנו גוזלות את הזמן שלה להיות ילדה.

הציפייה חסרת האמון הזו, מזמינה בזרועות פתוחות את הילדים שלנו להיכנס באופן בלתי מודע למשבצת הילדותית הזאת. ואז, ממש כמו שכתוב בספרים, הם מתחילים למרוד, לחפש את דרכם העצמאית או להיות אדישים, ונענים לציפיות המקולקלות שלנו לייצר כזה מין גיל אי-ההתבגרות…

הם בוגרים

כל תסמיני הגיל שאנחנו יודעים לדקלם מהספרים – לא מאפיינים את הגיל הזה, אלא מזמנים אותו.

אבל כל התסמינים האיומים האלה יכולים להעלם כאבק פורח אם נתחיל להתייחס אליהם, כמו שההורים של סבתא שלי התייחסו אליה, כאל אנשים בוגרים. אבל ממש.

אם נראה את הגיל הזה באמת כזמן של התבגרות, שבו הם סוף סוף מוציאים החוצה כל מה שספגו אצלנו בבית, סביר להניח שהציפייה הזו תגשים את עצמה. אחרי שנים של התעסקות טכנית עם מקלחות ושיעורים, נגלה את המתבגרים המתוקים שלנו עצמאיים ובעלי יוזמה, עוזרים בבית ונושאים איתנו בעול, עובדים על המידות שלהם, אכפתיים למה שקורה במשפחה, יושבים לדבר איתנו על עניינים ברומו של עולם או הופכים להיות החברים הכי קרובים שלנו, מחווים את דעתם ושואלים בעצתנו. מאוזנים ובטוחים בעצמם. במקורו, ככה באמת נראה גיל ההתבגרות.