הוא מגיע כל כך מאוחר הביתה בלי להתחשב והכל נופל עלי. כבר אמרתי. התחננתי. התעצבנתי. הסברתי והוא – בשלו… | כשהוא הבעיה – הכל תקוע. כשהבעיה שלי – סוף סוף יש לי מה לעשות | משנים נקודת מבט.
ענבר (שם בדוי) הגיעה כדי להתייעץ על הקושי שיש לה עם אורן, בעלה. אורן מגיע כל יום נורא מאוחר הביתה, סיפרה, לא רואה את הילדים וגם בקושי עוזר בבית. "אני מבקשת ממנו להגיע מוקדם ומסבירה לו שוב ושוב שאני חייבת את העזרה שלו" התלוננה, "הכל נופל עלי. ארוחות. מקלחות, קניות … אבל הוא ממשיך להגיע מאוחר מאוד ואני מרגישה שהוא לא מתחשב בי. דיברנו על זה כבר עשרות פעמים וביקשתי בכל לשון. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש זה שאורן מסכים איתי, אבל בפועל ממשיך להגיע מאוחר"
הוא הבעיה
כשמגיע מישהו לייעוץ זוגי הוא בעצם מתכוון לספר שהבעיה מגיעה מהתנהגות לא נכונה-ראויה-הוגנת של בן הזוג, או במילים אחרות – ש"הוא הבעיה". המתייעץ תמיד עסוק, לרוב באופן לא מודע ובהחלט מתוך כוונה טובה וראויה, בלהאשים את השני בחוסר ההרמוניה שיש בבית ובעצם נמצא בניסיון מתמיד, חסר סיכוי ומתיש – לשנות אותו…
"אני מכירה מקרוב", סיפרתי לענבר, "אשה שבעלה עובד בחו"ל כשוחט ומגיע פעם בחודש (!) למשך שבוע הביתה, כך שאפילו את החגים הם לא תמיד חוגגים יחד.
מה את חושבת שהיא אומרת על ההתחשבות של בעלה?" שאלתי, "לאותה אשה אין בעיה עם ההיעדרות שלו, אבל בעיקר – גם היא עושה הכל לבד לגמרי, כביסות, מקלחות, ארוחות וקניות, ולא מרגישה שמישהו לא מתחשב בה…"
"מה את מבינה מזה?", שאלתי את ענבר.
"את רוצה לומר לי שזו בעצם רק נקודת המבט האישית שלי?"
"בהחלט. זה בעצם הקושי שלך… כי העובדה היא ששתיכן עושות הכל לבד, אבל היא מרגישה זכות ואת מרגישה נורא"
"אני מבינה את הקושי", המשכתי, "אבל רק דבר אחד נדמה לי שלא ראית עד היום – שמה שאת מבקשת לא ניתן להשגה…"
"כמה שנים את נלחמת שיגיע מוקדם הביתה?"
"כבר כמה שנים טובות"… אמרה
"את מבינה שאם לא הצלחת לגרום לו להשתנות, בצורות שונות, בבקשות, בהסברים, בכעס ואולי אפילו באיומים – כנראה שלא תצליחי…"
"מה זאת אומרת הקושי שלי…", התרעמה, "הלוא זה הבית של שנינו. את אומרת שאורן לא חייב להיות חלק מהמשפחה? לראות קצת את הילדים או להושיט יד??"
אני לא יודעת אם אורן חייב או לא… אבל אני כן יודעת שכבר ביקשת-כעסת-התחננת המון פעמים וזה לא הועיל… כנראה ש"אורן מגיע מאוחר הביתה" הוא נתון שאת לא יכולה לשנות, ולכן זו בעיה שאת צריכה, אם את רוצה, להתמודד איתה".
של מי הבעיה?
כשעולה בעיה בזוגיות, היא בעצם תמיד בעיה סובייקטיווית לגמרי. (לגמרי?? לגמרי!). למרות שאני סגורה במאה אחוז שאני צודקת באופן אובייקטיווי וכל העולם יגיד לי שאני דורשת משהו נכון והגיוני, הבעיה היא עדיין אישית ועדיין שלי.
ייתכן שהבלאגאן שלו במגירות או בארון– לא מהווה לו בכלל בעיה… אם הוא היה רווק, לצורך העניין, הוא היה חי נפלא בבלאגאן הזה, בלי בכלל לשים לב…
אשה אחרת, לדוגמא, הייתה יכולה להיות בתפקיד ה"ברדקיסטית" ובעלה יהיה זה שיתלונן שלא מספיק מסודר (ואז היא בטח הייתה אומרת לו ש"באופן אובייקטיווי", הוא מגזים או חולה נקיון ושזה בית ולא מוזיאון…)
הבלאגאן, אם כן, זה הבעיה שלי! אז למה, בעצם, אני מצפה מבן אדם אחר, בעלי במקרה הזה, לפתור לי אותה, כועסת עליו ובטוחה במאה אחוזים שהוא צריך לשנות את אורך חייו ולהתאים אותו אליי…??
של מי הפתרון?
אם הבעיה היא שלי, גם הפתרון – שלי.
אם יש לי קושי עם בן הזוג, אני כמובן יכולה לבקש ממנו.
ואז נשאלת השאלה, איך?
האם אני מסבירה לו שוב ושוב שהוא הבעיה? שהוא לא בסדר? ואז סביר להניח שהוא ינפנף אותי בביטול או יתבצר בעמדתו, במודע או שלא במודע.
ואולי, אם אני מבינה שהקושי הוא שלי, אני יכולה לבקש (ולא לדרוש!) את עזרתו עם הבעיה שנוצרה לי.
איך אדע אם ביקשתי ולא דרשתי? אם אני עושה את זה כמו לבקש, לדוגמא, לחם מהשכנה, ואז ברור לי שהבעיה היא שלי. שהיא לא חייבת להלוות לי לחם ושגם תשובה שלילית – היא לגיטימית לחלוטין.
אם ביקשתי מעמדה כזו של ענוה– סביר שהתגובה בצד השני גם היא תשמע אחרת לגמרי. אולי בן הזוג ירצה להתחשב בי ולעשות איזשהוא שינוי, אבל – אולי גם לא, וזה כמובן לגיטימי לגמרי. (להזכירכם – התפטרתי ממשרת השופטת והבנתי שהקושי הוא שלי!)
אם בן הזוג לא מוכן לעשות שינוי, אני יכולה כמובן להמשיך להילחם, מה שמוכח כחסר טעם ובעיקר, חסר תוצאות. ואני גם יכולה, אם אני רוצה, לפתור את הקושי שלי – בעצמי. אני יכולה, לדוגמא, לסדר את הארון או לחילופין להתחיל לחיות בשלום עם הבלאגאן…
הרווח – כולו שלי
אז מה, רק אני אמורה לעשות שינוי והוא לא יזיז את עצמו?
עצם השאלה תבהיר לי אם אני עדיין עסוקה בלדרוש ממנו להתיישר איתי או שאני מזהה שזה הקושי שלי… כי אם באמת הבנתי שהבעיה היא רק שלי, מדוע הוא צריך לעשות שינוי?
–
יש לי מכרה שהיו לה מריבות אינסופיות עם בעלה בנושא הפרנסה. הוא לא עבד בצורה מסודרת, המצב הכלכלי היה בקרשים והיא הייתה מתחננת שיתחיל להזיז את עצמו וימצא עבודה. כשעבר כבר עשור וחצי והבעל עדיין "דילג" בין עבודות, היא הבינה שאין לה אפשרות לשנות את בעלה, כך שהיא חייבת למצוא פתרון אחר ולקבל את העובדה הזו כנתון. מה היא עשתה? לקחה על עצמה משרה תובענית ופתרה את הבעיה הכלכלית.
"לא תאמיני", סיפרה אחרי כמה חודשים, "הוא התחיל לכבס, לנקות ולעשות קניות (מה שלא היה קודם!) ואפילו מכין לי ארוחות מפנקות כשאני חוזרת הביתה מהעבודה… "
מה קרה בדינמיקה בינהם?
הבעל עדיין לא עבד, אבל כבר לא הרגיש שמישהו, יותר נכון, אישתו, שאמורה להיות החברה הכי טובה שלו, אומרת לו כמה שהוא לא בסדר ולכן התחיל להתחשב… הרווח הכפול היה כולו שלה. כלכלית וגם זוגית. בלי שיפוט ובלי כעס, היא זכתה בבעל חדש שהתגלה כמתחשב ומפנק, בדרכו שלו.
נכון, אולי זה לא "פייר" שעלינו מוטל "לזוז", אבל המעבר שבין אצבע מאשימה לבין התבוננות פנימה, יצר שינוי לטובה אצל כולם והשאיר אותם מתחשבים וביחד.
–
ענבר, מתחילת המאמר, הבינה שאם היא רוצה חיים זוגיים טובים – היא צריכה לראות את האיחורים של בעלה כנתון ולהבין שזו בעצם הבעיה שלה. היא החליטה, אחרי שראתה שדיבורים לא קידמו שום דבר, לא להעלות את זה שוב, גם לא כבקשה ורק – להרפות מההאשמה ולקבל, לקבל, לקבל. ענבר שינתה באומץ את נקודת המבט שלה ועשתה את מטלות הבית, בדיוק כמו קודם, רק בשינוי קל – היא כבר לא הרגישה "פראיירית"…
רק שבוע עבר מאז ההחלטה בינה לבינה ואורן התחיל להקדים להגיע הביתה. נכון, לא בחמש כמו שהיא חלמה, אבל אז, כל רבע שעה שבה הוא הקדים, נראתה לה כמו גן עדן…
כי אם הוא הבעיה – אז האשמה שלו וגם הפתרון, אבל אם זו הופכת להיות הבעיה שלי – אני יכולה להפסיק להאשים ולמצוא פתרון, במחשבה או במעשה, שעשוי לשנות את התמונה כולה.
