בחוג שהעברתי לפני כשנתיים השתתפה חגית (השמות בדויים), שהעלתה בעיה עם בעלה בנוגע ליואל, הבן הקטן שלהם.
“בעלי", סיפרה, "שאחראי אצלנו למקלחות של הילדים, מתרגז באופן קבוע על יואל, כי הוא משאיר את הבגדים המלוכלכים שלו באמבטיה ולא לוקח אותם לסל הכביסה. בסוף כל ערב הבן שלי נקי, אבל בוכה”.
ומה את עושה?” שאלתי.
“אני מסבירה לו שזו לא הדרך לחנך את הילד. למה בעצבים? אפשר לבקש ממנו יפה. הוא רק בן חמש. אחר כך אני לוקחת את יואל ומרגיעה אותו, ואז בעלי שוב כועס, הפעם עליי. הוא טוען שאני מרחמת על יואל יותר מדי ולא מציבה לו גבולות”.
אבא כועס, אימא מרחמת וילד עצוב.
חגית שמעה בחוג על מערכת היחסים של המשולש אבא-אמא-ילד והבינה שנוצר בינה לבין בעלה סדק, חוסר הסכמה, אליו הילד "נכנס".
היא הבינה שכדאי לה לא להתערב כי זו מערכת היחסים שלהם. עוד הבינה שאין לה מה לרחם על הילד שלה, כי הוא יודע מצוין איך לא להסתבך עם אבא שלו… והכי חשוב – היא החליטה לגבות במאה אחוז את בעלה, כי אם הוא חושב שכך נכון להגיב – איזו זכות יש לה להעיר לו? הוא הרי לא שאל לדעתה…
"וואו, אם אני אצליח" סיכמה, "זה יהיה שינוי משמעותי מאוד בשבילי. אפשר לומר שרוב הוויכוחים שלנו בבית הם סביב הילדים”.
בשבוע שלאחר מכן חזרה חגית כשהיא קורנת כולה.
"לא תאמינו, הילד שלי לקח השבוע את הבגדים לכביסה… וזו רק ההתחלה, נראה לי שכל מערכת היחסים שלהם הייתה שונה השבוע. בדרך כלל יש ביניהם הרבה עימותים, לא רק על המקלחת, והשבוע? לא זוכרת… נראה לי שלא היה כלום. ערב אחד אפילו קרה דבר מפתיע. כשהייתי במטבח והם נשארו לבד בסלון, שמעתי אותם מצחקקים ביחד. לא האמנתי. זה משהו שאני לא זוכרת שהיה ביניהם מעולם”.
“מה עשית?” שאלו אותה שאר המשתתפות, “אמרת משהו לבעלך? לבן שלך?”
“לא. לא אמרתי כלום. השבוע פשוט חשבתי אחרת. נתתי לו גיבוי מלא וחשבתי שמה שבעלי עושה זה בסדר גמור”.
