כמה אחוזים מהדיבור בבית מיותרים? כמה אנחנו ‘מתבזבזים’? מה הילדים שלנו עוד לא יודעים שחייבים לספר להם? ומה היתרון של שיחה אישית לעומת שיחה כללית? | שיחה, דיבור ותקשורת עם הילדים
“פעם יצאתי עם הבן שלי להליכה ושאלתי אותו איזה רב בישיבה הוא הכי מעריך”, סיפרה לי חברה, “והוא סיפר על רב אחד שכולם יושבים אצלו בשקט ולומדים.
‘איך אתה מסביר את זה?’ שאלתי.
יש כאלה שמתחילים להעיר ולכעוס, אז הבחורים קצת מזלזלים. אפילו שהם חוטפים עונשים. אבל הרב הזה’, אמר, ‘לא מעיר ולא מרים קול. הוא לא מתרגש מהשטויות של הבחורים. אתה מרגיש שהוא לא ‘מתבזבז’ עליך.
שני בחורים הלכו פעם מכות והרב הזה היה באזור. הוא ראה אותם, ניגש לאחד הבחורים ונגע לו בכתף. הבחור ראה אותו וקם, ושניהם הפסיקו לריב. הייתי בטוח שהרב ייתן להם עכשיו שיחת מוסר רצינית, אבל כלום. הוא הסתובב והלך'”…
יותר מבזבזים
מדהים לגלות עד כמה אנחנו “מתבזבזים” על הילדים שלנו.
אנחנו בטוחים שחינוך זה לדבר ולכן מסבירים המון, נואמים, כועסים, נותנים שיחות מוסר, ובאופן כללי מתפקדים על תקן מגיבים לכל התנהגות. האם זה עוזר? האם זה מחלחל ואכן מייצר שיתוף פעולה או מרגיע אותם?
לכולנו ברור שלא. הדיבור רק עובר לידם, או (ברוב המקרים) רק מתסיס אותם להמשיך. ככל שאנחנו יותר מתבזבזים עליהם – הם רק מבזבזים אותנו יותר… אין הרבה טעם בהערות, נאומים או הסברים. הילדים לא משתפים פעולה, מוציאים מאיתנו המון כוחות ואנרגיות לריק ומשאירים אותנו מותשים.
כשאני מבקשת אצלי בבית לזרוק את שקית האשפה, ואחד הילדים אומר לי “רגע”, אני משתדלת לא להתבזבז ועוברת לילד הבא. “אתה יכול לזרוק את הזבל?” “אבל אתמול זרקתי”. אני לא מתחילה לנאום על אכזבה, על חוצפה וגם לא על כפיות טובה, אלא עוברת לבא בתור. “את יכולה לזרוק את הזבל?” אם היא זורקת – מעולה, ואם לא – אני זורקת בעצמי. כמה זמן זה לוקח? דקה וחצי. לא עדיף לחסוך את כל האנרגיה הזאת, ולא להוציא אותה על מה שממילא לא עובד?
הם יודעים הכל
הילדים שלנו חיים אצלנו בבית חמש, עשר או חמש עשרה שנים ויותר, וגם בלי שנדבר ונתמלל כל דבר, הם יודעים הכול. מה טוב. מה רע. מה חשוב לנו. מה מצופה מהם. למעשה, כבר בגיל שנה ילד יודע את כל הכללים של הבית. הוא יודע בדיוק איזו מגירה מותר לפתוח ואיזו אסור, מה אני מרשה ומה ישמח אותי, כך שדיבורים הם בדרך כלל מיותרים.
אם יהיה לנו את האמון הפשוט והטבעי בכך שכל הכללים בבית ברורים, ושכבר חינכנו והדרכנו והסברנו, כנראה לא נבזבז מולם כל כך הרבה מילים ונאומים.
לפני כמה שנים, החלטנו, בעלי ואני, לעשות תענית דיבור בראש השנה.
הסברנו לילדים, שהיו אז די קטנים, מה זה אומר, ובמשך היום הראשון רק בירכנו או דיברנו דברי תורה ולא מעבר. לא רמזנו או קרצנו וכמובן שלא הערנו או כעסנו, אלא היינו מרוכזים בתענית שלנו.
מה קרה עם הילדים? עד אז חשבתי ש80% אחוז מהדיבורים בבית מיותרים, אבל אחרי זה הבנתי ש95% מהמלל בבית מיותר לגמרי… הילדים ידעו מעולה להתלבש, לאכול ולברך לבד, ושיחקו יפה במהלך החג, בלי אף מילה מצידנו.
קורים מאליהם
אם נתבונן, נראה שיש דברים שאנחנו נואמים עליהם בלי סוף, אבל דווקא שם הדברים תקועים. בכל יום אני מזמרת את אותו פזמון על סידור החדר. על המריבות. על המקלחת. על השיעורים. לפעמים בטון רגוע, לפעמים בלחץ. בטוב. בתחנונים. בעצבים. והילדים? לא תמיד משתפים עם זה פעולה.
לעומת זאת – יש דברים שמעולם לא דיברנו עליהם והם קורים מאליהם.
למשל שמירת שבת בבית דתי. האם אי פעם נאמנו לילדים שצריך לשמור שבת? שאסור לצייר? להדליק אור? איך זה קורה לבד? למה בעניינים שעליהם אנחנו נואמים ומעירים – הילדים לא מקשיבים לנו, אבל בנושאים שעליהם מעולם לא דיברנו בצורה מפורשת – שם הם דווקא משתפים פעולה?
אישה יהודייה שגרה בארצות הברית הלכה פעם לסופרמרקט, וראתה אישה כושית, שערכה קניות עם הילדה שלה. כשהילדה רצתה מדי פעם ממתק, האמא אמרה לה “נוט כושר”, הילדה הפסיקה לבקש והן המשיכו בקניות.
מכיוון שהאשה הכושית לא נראתה לה יהודייה, היא הייתה סקרנית לדעת מה עניין שמירת הכשרות ושאלה אותה אם היא גיורת. הכושית אמרה שהיא לא יהודייה, אבל גרה פעם בשכונה של יהודים. כשהיא הייתה מסתובבת בסופרמרקט, היא הייתה שומעת שם את הילדים מבקשים ממתקים, וכל פעם שההורים היו אומרים להם “נוט כושר” הם היו משתתקים ומפסיקים לנג’ס. אז היא החליטה לנסות, וראתה שזה עובד. הילדה יורדת ממנה…
מראה של ביטחון
המילים שלנו הן רק תוצאה של השדר הפנימי שיש לנו בראש. של מה שאנחנו חושבים ומרגישים. כשאמא יהודייה שגרה בחו”ל עוברת בסופרמרקט עם הילדים ואומרת להם “נוט כושר”, היא לא כועסת ולא לחוצה וגם לא חושבת שהיא אמא לא טובה. מובן מאליו שלא קונים אוכל לא כשר, בלי התנצלויות וגם בלי מלחמה. ואת השדר הזה הילד מקבל בלי עוררין.
וזה מה שאותה כושית קלטה. למרות שלא בטוח שהיא לא יודעת מה זה אומר אוכל כשר, היה ברור לה שכשהיא משתמשת במילה הזו הילדה תקבל את העניין בשקט, וזה מה שייצר את שיתוף הפעולה.
הדיבור שלנו הוא מראה שמשקפת את הביטחון שלנו בעצמנו כהורים. אם אנחנו מדברים בלי סוף – סימן שבפנים אנחנו לא רגועים. אנחנו לא סגורים על עצמנו. אם הדברים יהיו עבורנו מובנים מאליהם, נהיה בטוחים שיש לנו הזכות והחובה לדרוש, והילדים בדרך כלל ישתפו פעולה, בלי צורך מיותר בדיבורים חוזרים.
שיחה כללית
“ואם חשוב לנו לדבר עם ילד על קושי מסוים או בעיה נקודתית?”
כדי להעביר מסר לילדים לימדו אותנו ליזום שיחות אישיות. שבו, מייעצים לנו, דברו עם הילדים. מה עובר עליהם? מה הם מרגישים? תכילו את הקושי.
רובנו נודה שאין לנו סבלנות לעשות מה שהמומחים המדופלמים הסבירו לנו. זה נשמע לנו קצת מעושה ולא טבעי, וכשכבר ניסינו, זה בדרך כלל לא עזר. הילד שלנו התנגד, לא רצה לשמוע ואפילו פתח במלחמה, או התחיל להתלונן ורק הרגיש יותר מסכן. כך שבניגוד לדעה הרווחת, שיחות אישיות בדרך כלל מחזקות את הקשיים, ונותנות לילד פתח בלתי מודע “לרכב” על הבעיה בכל מיני צורות.
אם אנחנו רוצים להעביר מסר, כדאי לעשות את זה לא בצורה פרטנית, אלא דווקא בשיחה כללית. אפשר לדבר עם כל הילדים יחד, כקבוצה – בשולחן שבת, בטיול או בכל פורום אחר.
למה השיחה הכללית יעילה יותר?
כי שם זה לא מתלקח למלחמה אישית מול הילד, וגם לא הופך אותו למסכן או מפנה עליו זרקור של בעיה. בשיחה כללית, הילד שזקוק לחיזוק בעניין יודע היטב שזה מופנה אליו, וישמע בלי להתנגד מה הוא צריך לשפר ולתקן. ושאר הילדים ישמעו ויפנימו, וגם אם זה לא תמיד נוגע אליהם ישירות, הם בוודאי יכולים להשתפר באותו עניין.
שיחה כללית היא תמיד הרבה יותר יעילה, כי הילד מקבל את המסר בצורה עקיפה ולכן מוכן יותר לשמוע.
משתתפת בסדנה סיפרה שבתור ילדה היו לה קשיים חברתיים, והיא חושבת שההורים שלה לא מספיק דיברו איתה והתייחסו לעניין אלא נתנו לה להסתדר לבד.
“ואיך את היום בענין החברתי?” שאלתי אותה.
“היום אין לי בעיה”, אמרה. “למדתי לבד מה אני עושה לא נכון מול חברות והסתדרתי”.
“איך היית מרגישה אם היו מדברים איתך באופן אישי על הקושי שלך?” שאלתי, והיא מייד התכווצה. פתאום היא הבינה שאם היו מושיבים אותה לשיחה רצינית, זה היה רק מגדיל את הקושי, מעצים את הבעיה ומקטין אותה. הופך אותה לסוג של מקרה סעד.
הוכח לחכם ויאהבך
“ואם אנחנו כן רוצים להעביר מסר פרטני לילד אחד…?”
“אל תוכח לץ פן ישנאך – הוכח לחכם ויאהבך” (משלי ט, ח), זו הדרך שבה שלמה המלך מציע לנו להגיד ולהעיר.
פירוש אחד אומר שאם יש לנו ילד חכם – אז אפשר להעיר לו כי הוא יקבל וישמע, אבל אם יש לנו ילד שהוא כזה לץ, ברדקיסט, כדאי לעזוב אותו, כי הוא ממילא לא יקשיב.
פירוש אחר מדבר על אותו ילד, אבל בשינוי מבט.
אם אנחנו רואים אותו כ”לץ” וחושבים עליו כעל בעייתי וקשה, חבל על המאמץ כי המילים יעברו לידו ויחזקו בו את הזלזול או האדישות. אבל אם יש לנו אמון בכשרונות וברצונות הטובים שלו, ואנחנו רואים אותו כ”חכם” – אז אפשר להעיר לו, כי הוא ישמע את ההערות ויקבל מאיתנו.
אם אנחנו יודעים שהילד שלנו טוב ורואים בו את המעלות והחוזקות, התוכחה שלנו תישמע ותיקלט אצלו לאורך שנים, ויכולה לחולל בו שינוי.
