את רוצה?

יש לי בעיה שאיתה קשה לי בחיים. אני בטוחה שאני שבויה של המציאות וחושבת שאני לא יכולה, אבל האם אני באמת רוצה לשנות ולעשות אחרת?? | ברור של רצון

עוגת השוקולד עם הקצפת קורצת לי מהמקרר. ממ… 5 דקות של עונג… נכון, אני מתה לעשות דיאטה ולהיפטר אחת ולתמיד מכל העודפים המיותרים, אני חולמת להרגיש קלילה ונערית, מזדעזעת כשאני מסתכלת במראה ומתאכזבת מעצמי כל פעם מחדש, אבל אז אני מושיטה את היד ולוקחת לי את העוגה המעצבנת-מענגת הזאת.

כן. אני רוצה עוגת קצפת ותפסיקו להיכנס לי לחיים. תנו לי לאכול בכיף. אני מעדיפה להיות שמנה ומאושרת מאשר רזה וסובלת. אולי מחר. אחרי החגים. בקיץ. באביב. כשיהיה לי כח. חשק. כסף. עם חברה. בקבוצת תמיכה. כשהילדים יחזרו ללימודים. נראה. זה בטח יהיה הזמן הנכון להתחיל דיאטה.

מה מונע מבעדי?

כן. אני משוכנעת שאני רוצה לשנות משהו חשוב בחיים שלי. אישי או זוגי, עם הילדים, עם ההורים או במקום העבודה.

נשאלת השאלה למה אני לא עושה את זה? מה תוקע אותי? מה מונע מבעדי להפסיק את המריבות עם בעלי או ללכת ללמוד משהו שאני באמת אוהבת או להתחיל להתפלל יותר בכוונה או לצאת להליכות או להתחיל דיאטה?

התשובה הפשוטה והלא תמיד נעימה לדעת היא, שאני לא באמת רוצה…

זה נכון שאני חולמת על אותו הרגע שזה כבר יקרה, מצטערת על כל רגע שזה מתחמק ממני ובאמת מאוד רוצה. אבל איפשהוא, במודע או שלא במודע יש לי עוד רצון – הרצון לא לעשות שינוי. אני בעצם לא רוצה.

מי מבין הרצונות הסותרים האלו חזק יותר? הרצון לא לשנות.

הרצון, בדרך כלל, הלא מודע, שהוא האמיתי והפנימי יכריע תמיד את הכף, “ינצח” ויהיה הקטר העוצמתי שיוביל את כל שאר הבחירות שלנו באותו עניין.

כי שם רצינו…

אבל מה חשבתי עד היום? למה היה נדמה לי שאני לא מצליחה לייצר את השינוי הזה בחיים שלי?

ברוב העניינים נדמה לי שמה שתוקע אותי זה המון סיבות מוצדקות ואובייקיטיוויות שלא מאפשרות לי לקפוץ אל השינוי. אני בטוחה שאיך שההורים גידלו אותי, הבעל, הבוס, החובות או הילדים הקטנים, ההרגל, האופי, או אולי הגיל – פשוט חוסמים לי את הדרך אל הישועה ולא מאפשרים לי לפתור את הקושי המעיק.

הסיבות המרפדות האלו “משקיטות” לי את המצפון המייסר ומספרות לי שאני מאוד רוצה אבל… “אם רק הסביבה הייתה יותר תומכת או היה לי יותר כסף או אופי או מזל” – “אז”…

האמנם?

אם נסכים להתבונן בישרות, נגלה שיש מקומות בחיים שלנו שבהם, עם אותם נתונים חברתיים, אישיים, כלכליים ועם אותו מזל או אופי, כן העזנו, החלטנו ועשינו מאמץ, השקענו או שינינו בנחישות. מה ההבדל? שם רצינו…

אני נזכרת בחברה שהורידה 30 קילו (!) בדיאטת בריאות תוך כדי הריון, חושבת על אדם שאני מכירה שלמרות שלא למד כל 12 שנות הלימוד בבית ספר – שיפר בגרויות והספיק לגמור שני תארים אקדמאיים, או על אבא שלי שעישן שתי חפיסות ביום והפסיק ביום אחד, והכי הרבה – לא מפסיקה להתפעל מהתופעה המהממת של בעלי התשובה שלמרות הכל ונגד הזרם עושים את השינוי הכי דרסטי שאפשר ומחליטים לשרוך נעליים, לאכול, להתלבש ולהתחתן אחרת לגמריי ממה שעשו עד היום…

כולנו יכולים להיזכר איך הצלחנו, עשינו, שינינו, התעקשנו, למרות המורה הקשה, או ההורים שלא דחפו אותנו או למרות הגיל, השייכות החברתית, השעה המאוחרת, המינוס בבנק, הילדים, המזל או האופי. למה? פשוט כי שם רצינו…

כואב לדעת

אז כן. האמת הלא מודעת היא שאני לא עושה את כל השינויים הנפלאים האלו בחיים שלי כי אני פשוט לא רוצה.

אני הכי רוצה להישאר איפה שאני. במקום הנוח והמוכר ומוכנה לשלם את המחיר הכבד שלצידו. אני רוצה להישאר שמנה. להמשיך במריבות עם בעלי או לא לממש את עצמי. אני ממש רוצה לאכול ג’אנק או להתפלל חפיף או להישאר בטטה שלא מזיזה את עצמי.

איך נדע אם אנחנו רוצות או לא?

פשוט לגלות וכואב לדעת. המצב שבו אני נמצאת היום זה המצב שאותו אני רוצה. תמיד. אחרת, כמו שידעתי לעשות כל כך הרבה פעמים… הייתי פשוט עושה משהו בנידון.

—

שנים רבות טענתי בנחרצות שאני לא יכולה להתעמל כי אין לי זמן… עד שיום אחד הבנתי שאני מספרת לעצמי סיפורים… כי אם יש לי חצי שעה לדבר בטלפון עם אחותי או שעה לשרוף על עוגת מוס מפוארת של שלוש שכבות וקצפת – כנראה שיש לי זמן גם לזה ולכן אם אני רוצה – אני מסוגלת להכניס גם את זה לחיים שלי, עמוסים ככל שיהיו… שבועיים אחר כך נרשמתי לפעם בשבוע והתחלתי להתעמל.

והיום? אני פוקדת את שיעור ההתעמלות משהו כמו שלוש פעמים בשבוע. כשגיליתי כמה זה כיף וחשוב, או במילים אחרות: כש-ר-צ-י-ת-י, היה לי כח, כסף וגם זמן…

בחירה מודעת

בשביל לברר את הרצון צריך לעמוד פנים אל פנים בכנות ובאומץ, מול הבעיה ולהבין, שעד כמה שזה יישמע מוזר או לא הגיוני אנחנו לא באמת רוצים את השינוי, אלא מזמנים לחיינו את כל הסיבות, תורשה וסביבה, עבר ועתיד, גוף ונפש, כדי להצדיק את המצב הקיים ולספר לעצמינו שאנחנו לא יכולים אחרת.

—

אני זוכרת את עצמי מנהלת חיים עמוסים להחריד עם כותרת מתמסכנת של “אין לי ברירה”… חוץ מבית מבורך, החזקתי בשתי עבודות תובעניות, שכללו המון מיילים, טלפונים ופרוייקטים רבי חשיבות. הייתי בטוחה שנקלעתי לחיים מטורפים בעל כורחי ואני על תקן שורדת בקושי.

ואז, בתהליך של מודעות וברגע של גילוי, הבנתי מה שבעלי אמר לי במשך שנים וזכה מצידי לתנועת ביטול. “אני רוצה חיים מטורפים!!! רוצה! ממש רוצה! אני, ולא אף גורם חיצוני או אדם אחר, מייצרת לעצמי חיים מטורפים…!”

ואז התרחש משהו שאין לי אליו הסבר הגיוני.

פתאום, לראשונה מזה שנים, הייתה תקופה של שקט ממושך באחת העבודות, תיבת המייל העמוסה התדלדלה פלאים והפניות ירדו משמעותית. איזה יופי! קצת שקט כמו שחלמתי כבר שנים (!)

מה נראה לכם? שהחיים נהיו רגועים? בכלל לא! הסתובבתי סביב הזנב של עצמי בחוסר מנוחה משווע כי בלי אף פרוייקט משנה חיים – אני כמעט לא קיימת… ואז נחשף הרצון האמיתי שלי במלואו… אני, ולא שום אילוץ, אדם או סיבה, “משכתי בחוטים”, באופן לא מודע, ומיגנטתי אלי שוב ושוב פניות, עבודות ופרוייקטים שאי אפשר לסרב להם…

כשהאמת יצאה לאור – התאפשר לי לראשונה להפסיק לחשוב שאני רק קורבן ולהתחיל לברר האם אפשר לחיות אחרת. לא. לא שיניתי שום דבר טכנית כי ראיתי שחיים אינטנסיביים זה מה אני רוצה, הפעם בבחירה מודעת. עדיין לי יש משפחה מבורכת, בלי עין הרע, ושתי משרות עמוסות, אבל היום אני יכולה להגיד “לא” ולהישאר בחיים ואל הבית נכנס שקט לא מוסבר.

—

רצון הוא הצעד הראשון בפתרון כל בעיה שיש לנו.

אם נסכים להתבונן על מצבינו הנוכחי, שהוא הרצון האמיתי שלנו, בלי לחשוש – נוכל, בע”ה, לנקות את הסיבות והאילוצים הדימיוניים, לבחור אחרת במודע ולהזמין את השינוי הזה לחיינו.

אבל ל-מ-ה, לעיתים כל כך קרובות, אנחנו לא רוצים לשנות ונתקעים באזור הנוחות, מרופדים בסיבות ותרוצים?

על כך במאמר הבא…