מה קרה כשהמתבגר שלי הסכים (!) שאני אכין לו בבוקר סלט, כמו לאבא? ומה גיליתי כשחתכתי את הסלט לבעלי וגם לבן שלי? | מבררים אצלינו בראש, מי קודם למי, הילדים או הבעל?
כבר כמה שנים שאני אשת חיל מהממת שמכינה כל בוקר סלט מושקע לבעלי ואורזת אותו בקופסה כדי שייקח לעבודה. אין עליי. אבל מה, להגיד לכם שאני עושה את זה באמת בכיף?
האמת היא שלא.
בין כל המטלות של הבוקר, שכוללות חיפוש קפוצ’ון אבוד ומריחת סנדוויצ’ים וחתימה על פתק איחור ושאר עניינים לחוצים, לא הכי מתאים לי להתחיל לשטוף חסה ולחתוך ירקות לבעלי היקר והטבעוני (מה הסיפור שלו? למה הוא לא יכול לקנות פלאפל כמו כל החבר’ה בעבודה? הוא לא קולט שאני מתרוצצת כאן כמו משוגעת? זה רק מה שחסר לי על הבוקר? ועוד כהנה וכהנה טענות שאף פעם לא אמרתי בקול).
אז לפני שנתיים, כשהבן שלי יצא לישיבה וסיפר לי מה כולל תפריט ארוחת הצהריים, הצעתי לו בחמלת אם יהודייה להצטרף לחגיגת הסלט היומי, כי ממילא אני עומדת לשטוף ולחתוך, מה גם שחשוב לי שיקבל דרישת שלום ביתית מדי יום. אז התכשיט שלי בן השש עשרה לא הרים עיניים מהעיתון, רק הנהן קלות בראשו והסכים (!) שאני אכין לו סלט, והאמת היא שהייתי מאושרת. באמת.
במשך כמעט שנה עמדתי במטבח חגורה בסינר להכין לשני הגברים שלי אוכל בריא ומושקע, אבל נדהמתי לגלות עד כמה שני הסלטים שונים לגמרי. את הסלט של בעלי אני מכינה חצי רוטנת עם מחשבות קורבניות-מתמסכנות של “אין לי ברירה” ו”איזה תיק”. אבל את הסלט של הבן שלי אני מכינה ממש בשמחה. אני גאה להכין לו אותו, אני מאושרת להכין לו אותו ומרגישה שאני עושה את תפקידי כאם בצורה הכי נפלאה שיש. וואו.
זה היה גילוי נורא.
הילד בראש
בואו נודה על האמת: מיקמנו את הילדים הרבה לפני הבעל.
עם הילדים אנחנו רוצות להיות חברות. אנחנו רוצות להשקיע בקשר איתם ולתת להם מרחב אישי להתפתחות. לא להלחיץ את הילד, להכיל אותו, להעניק לו, לכבד את רצונותיו ודעותיו. לא לכפות עליו את עצמי כי “יש לו דרך משלו”, ולטפל בו כשהוא חולה או נזקק. כל אלה הם דברים נפלאים ביותר. ברור.
אז איפה כל זה כשזה מגיע לבן הזוג? איתו אני מלחיצה, תובענית וכופה את הדעות שלי. שם אני לא מוכנה להשקיע בקשר אם הוא לא מתחיל קודם ומתעצבנת כשהוא חולה או כשאין לו כוח למרוץ שלי.
נדמה שבחברה המודרנית, שבה ההיררכיה הטבעית של המשפחה התעוותה לגמרי, הבעל ממוקם אחרון ברשימה, אחרי הילדים, אחרי כל המטלות של היום ואפילו אחרי אמא שלי או העבודה… אנחנו דואגות להתקשר אליו כשחסר לחם וחלב, או כדי לשאול אותו מתי הוא כבר מגיע כי כבר אין לנו כוח.
מתי בפעם האחרונה באמת ראינו אותו, לפחות כמו את הילדים?
אז הרבה נשים יהנהנו בהסכמה כי חשוב לשפר ולחזק את הזוגיות מהטעם המתנשא של ”כי בסוף הילדים עוזבים את הבית ואנחנו נשארים לבד…”, ובלי לשים לב אנחנו שוב משתמשות בו לעת צרה, ושומרות אותו רק לזמן שהילדים יצאו מהבית.
הוא מקלקל
ובאמת, אחת התלונות שעולות הכי הרבה בסדנת הנחיית הורים היא על הבעל.
בנושא שהפך להיות מקודש ושברירי כמו חינוך הילדים, יש לנו אליו המון טענות – כשהילד ממוקם כמובן במרכז. נדמה לנו שהוא כועס מדי על הילדים וזה עושה להם טראומות, אבל אנחנו לא רואות שמי שמדליק אותו בכל פעם מחדש הוא הילד – והאבא לא פחות בטראומה… אנחנו בטוחות שהוא אמור לשבת עם הילדים לשעת איכות כמו שקראנו בספרים, אבל מרוכזות רק בטובת הילד ולא חושבות אם יש לו רצון או זמן או כוח. או שנראה לנו שהבעל “לא פרטנר” בגידול הילדים, כי הוא לא עושה מה שאנחנו רוצות ולא מיישר איתנו קו בשאלה איך אבא צריך להישמע, לחבק ולהיות.
כשעולות בסדנא התלונות הקבועות, ואני מסבירה שנגיע לדבר על קונפליקט אבא-אמא רק בשיעור השמיני, נשים מחכות בכיליון עיניים לשמוע איך מחנכים אותו סוף סוף להיות אבא טוב בשביל הילדים…
המלך והסמרטוט
סיפרה יעל אליצור על אמא בסדנת הנחיית הורים שהעלתה בעיה עם הילד שלה, בן השנתיים. מאז שנולד היא קמה אליו כל לילה. בעקבות הסדנא היא החליטה לנסות דבר חדש ולהפסיק לקום אליו כדי לאפשר לו להתחיל לישון לבד, אבל בעלה ששמע את הבכי בלילות ביקש ממנה שתקום אל התינוק כי הוא עובד קשה וזקוק מאוד לשנת הלילה.
“מה הוא חושב לעצמו? למה שאני יקום בשבילו?”, שאלה, “הרי אני חייבת להרגיל אותו לישון”.
“שנתיים קמת למלך בלי שום בעיה”, ענתה לה יעל, “ועכשיו כשהסמרטוט מבקש ממך לקום – את לא מוכנה…?”
בעצם הפכנו את היוצרות.
אנחנו דורשות מהבעל ומכילות את הילדים, כועסות על הבעל ומרחמות על הילדים, מתנשאות על הבעל ומתכופפות מול הילדים. אנחנו דורשות מהבעל שיתאים את עצמו אלינו, אבל כל הזמן מתאימות את עצמנו לילדים… ככה שהצורה של המשפחה היום היא שהילדים למעלה, מתחת נמצאת אמא ואי שם למטה – אבא…
אבל אם נחזור לצורה המקורית של המשפחה נגלה שאבא ואמא קודמים לילדים, פשוט כי הם היו כאן קודם. כי ההורים הולידו את הילדים ולא להיפך.
אם כתפיסת חיים נמקם את האבא בראש, לפני הילדים, ונכבד בו לפחות כמו שאנחנו מתחשבות בילדים, אם לא יותר, כנראה שבעיות הזוגיות שלנו יפחתו משמעותית אם לא ייעלמו לגמרי.
מה שבטוח הוא שהבעל יהיה בעננים והזוגיות שלנו תפרח. אני ארצה להשקיע בקשר, אני אכבד אותו. אני אראה אותו. אני לא אתנשא עליו ולא אנסה לחנך אותו.
ואז הרווחתי פעמיים: גם התמקמתי נכון ולימדתי את הילד שלי שיעור חשוב לחיים, לימדתי אותו שהוא אמור לשאת עיניים אל אבא ולהתאים את עצמו אליו ולא להפך, אבל גם קיבלתי בחזרה בעל שמרגיש חשוב ומוערך, וסביר להניח שמכל הסיפור הזה הוא ירגיש טוב בבית.
דמות לחיקוי והערצה
סיפרה אמא לשישה ילדים גדולים ובעלי משפחות בעצמם, שאצלם אבא היה מאז ומעולם דמות לחיקוי ולהערצה. כששאלתי אותה איך היא מסבירה את זה היא סיפרה שאצלה בראש היה ברור כשמש, שאבא תמיד קודם לכולם. בכל מצב.
הזמן, הכוח והנוחות של אבא קודמים בעיניה לכול, ומי שאמור להתגמש ולכבד הם הילדים. את האוכל לשבת, לדוגמה, היא הייתה מכינה לפי הטעם שלו בלבד, והיה ברור לה שאם הילדים אוהבים קציצות, אבל אבא לא – הן לא יעלו על שולחן השבת, כי הילדים יתאימו את עצמם לאבא ולא להפך. (כששמעתי את סיפור הקציצות העברתי בראש, לבושתי הרבה, את כל המטעמים שאני תמיד מכינה לילדים בעמל ולעומת זאת את ההתחשבות שאני דורשת מבעלי בנושא…).
ככה גם בנוגע לעישון של בעלה שהיה ביניהם נושא לוויכוח תמידי. כשהילדים היו קטנים התבקש אחד הילדים ללכת למכולת, ואבא ביקש ממנו לקנות לו סיגריות. כשחזר בלי הסיגריות כי חשב בגאווה שהוא ישמח בזה את אמא, היא כעסה עליו מאוד, ולמרות שקשה לה עם העישון דרשה ממנו לחזור מהר למכולת ולקנות סיגריות כי “איזה חצוף אתה, שמעיז לא לעשות מה שאבא אומר לו”…
