מחזור סדנאות הקיץ יצא לדרך, בהצלחה! להרשמה למחזור החורף, צרי קשר אחרי החגים

מלחמה זוגית!

מה קורה כשאני חושבת שהוא לא בסדר? ואיך הוא מחזיר לי חזרה? והאם המלחמה הזוגית הזאת אכן תעזור לי לשנות אותו? | מתחילים לחיות בשלום

אז הבנו שאני מנסה לשנות את בן הזוג כבר שנה או חמש או עשרים שנה וזה לא הולך לי. והבנו שכל עוד בן הזוג לא רוצה להשתנות – זה גם לא ילך לי. אני מאוכזבת או מתפוצצת ומנסה שוב ושוב להסביר לו למה הוא טועה, ותוצאות – אין. הוא לא זז.

מה בעצם קורה בינינו? קרב. מאבק. מתפתחת בינינו סוג של מלחמה. כיפוף ידיים.

כל אחד מנסה להיות “מלמעלה” ורוצה לנצח את השני כך שידו תהיה על העליונה.

מלחמה בין בני הזוג יכולה להיות בכל נושא אפשרי: תתחיל דיאטה. תפסיק להעיר לילדים. למה אתה לא מספיק מפרגן לי? אתה בעייתי כמו אבא שלך. מתי כבר תתלה את המדף? כל הגברים עוזרים לנשים שלהם. נמאס לי מהאדישות שלך. אתה לא חבר. אתה לא מביא מספיק כסף הביתה. ועוד ועוד.

המלחמה הזוגית הזאת יכולה להיות מלחמה יומיומית ומתישה על כך שאני לא מרוצה מבן הזוג באופן כללי, ויכולה גם להיות מלחמה מקומית, מלחמונת, על משהו קטן או גדול שמפריע לי אצל בן הזוג.

עמדה נפשית

חשוב להבין, מלחמה היא עמדה נפשית-פנימית כך שהיא יכולה להיות קולנית ולהתבטא בדיבורים או מעשים, פיזית או מילולית, אבל באותה מידה היא יכולה להיות גם שקטה ואלגנטית, בתגובות מנומסות.

יותר מזה, אצל רובנו חלק נכבד מהקרבות הזוגיים בכלל לא מודעים, כך שעל הרבה נושאים אנחנו עסוקים בכיפוף ידיים הדדי סמוי, בלי ששמנו לב.

מעוצמת המלחמה הזאת יכולים לקרות שני דברים, לרוב לא מודעים. יכול להיות שהצד השני יחזיר מלחמה גלויה. הוא משתולל, מקלל, קשה ועצבני. וגם יכול להיות שהצד השני יחזיר מלחמה, אבל בדרך שקטה. הוא חופר שוחות ומתחבא בהן מאימת האויב. הוא בורח. הוא מסתגר. לא משתף אותי בענייניו האישיים. עובד עד שעה מאוחרת. מעדיף לצאת עם חברים. ישן עד מאוחר. בורח לאינטרנט או מגיע עד כדי יצירת קשר עם אישה אחרת, חלילה.

ניסיון להכניע את הצד השני

בעצם כל פעם ששני בני הזוג מגיעים מלמעלה זה אל זה עם אמירה של “אתה לא בסדר, תשתנה!”, נפתחת מלחמה.

מה קורה כשבן הזוג מרגיש שמישהו מנסה לשנות אותו? לעיתים הוא יסכים להשתנות, אבל ברוב המקרים הוא מרגיש מותקף ולכן, כמעט תמיד, מחזיר באופן טבעי באותה המטבע וטוען מולי: “את לא בסדר”. ככה מתפתח בינינו מאבק, כאמור, לפעמים רק במחשבות שלנו, על מי צריך להשתנות ומי צריך ליישר קו עם מי.

המלחמה, על כל ביטוייה והשלכותיה, היא ניסיון להביס את הצד השני ולהביא אותו להיות מה או מי שאני רוצה, וכוללת עולם שלם של ביטויי מלחמה. הוא יורה בי (“את לא בסדר”). אני מתבצרת (“בטח שאני בסדר”). הוא לא נכנע (“את האישה הכי לא בסדר בעניין הזה”). אני מביאה לזירה נשק חדש וקטלני (“מי שמדבר! אני ככה כי אתה לא גבר”). הוא נכנס לבונקר (“את יודעת מה? נראה מי לא גבר. לא אכפת לי ממך”). אני נפצעת (“איי, כואב לי להיות לבד”). הוא יורה לעברי ומנסה להכניע ולהביס אותי בכל כלי נשק שיש ברשותו (“אני לא צריך אותך”). אני מציעה הסכם שלום (“אני אשתנה אם אתה תשתנה קודם”). הוא מפר את שביתת הנשק (“לא מתאים לי, אני לא משתנה”) וכן הלאה. כל אחד מהצדדים מתגונן ונשאר בעמדתו – ובמקביל לא מוותר, נאבק ומחזיר מלחמה.

זה לא תיאור מוגזם וגם לא סימבולי. זה ממש ככה. בעצם בגלל עמדת השיפוט או ההתנשאות של כל אחד מאיתנו, הצד השני מנסה, כמו כל מי שמתקיפים אותו, לשרוד ולהגן על עצמו בכל דרך אפשרית. בלי שאנחנו מודעים לכך אנחנו מגיעים ביחסים הזוגיים לאבסורד של ממש. הרבה פעמים מול בן הזוג יוצאות מאיתנו מפלצות שאנחנו לא מכירות בעצמנו, אמירות קשות והתנהגות מעליבה, משפילה ומזלזלת. וכל זה על מה? על זה שהוא לא עושה מה שנראה לי שהוא אמור לעשות.

טלי, משתתפת בסדנא, סיפרה על בעלה שעובד כעצמאי ו”מכור לעבודה”. הוא מגיע הביתה מאוחר, לא עוזר בבית ועם הילדים, ובניגוד למה שהיה עד לפני כמה שנים גם לא יוצא איתה לבלות. מה היא עושה? מתוסכלת. כועסת. עצבנית. אתה חושב שאין לך בית? איזה מין בעל זה שרואה את הילדים רק בשבת? אתה לא רואה אותי ממטר…

היא כמובן העירה לו בלי סוף, איימה עליו שהיא תעזוב ושנשבר לה, וגם התחננה שיבין שהיא מתמודדת לבד עם הבית והילדים, אבל הוא – בעבודה עד שעות הלילה המאוחרות.

מה יש ביניהם? קרב איתנים. היא יורה עליו “אתה לא בסדר, אתה לא יכול לעשות כאן מה שבא לך”, ומנסה לכופף אותו עם הכעס או הקרירות שלה. והוא נכנס לבונקר של העבודה, מתבצר ומחזיר לה כפליים כשהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, תוקע אותה כל היום עם הילדים לבד, מצפצף על הבקשה שלה ואומר לה בלי מילים: “את לא תנהלי אותי”.

כולם מפסידים

האם המלחמה הזאת מועילה? האם היא מקדמת? בכלל לא. הכלל במלחמה הוא שכולם מפסידים. פליטי מלחמה. אני בעצם מפסידה פעמיים: גם לא קיבלתי מה שרציתי – כי כאמור, למרות התותחים הכבדים שהפעלתי מולו, הוא לא השתנה – וגם יצאתי מופסדת. מן הצד השני, בן הזוג חטף יריות ויצא פצוע ולכן מחזיר מלחמה ומתבצר, ובינינו קורה מה שזוגות רבים מתארים כהתקררות בקשר.

בעצם, כשכל אחד מאיתנו תובע מהצד השני להשתנות והצד השני מתנגד ומחזיר מלחמה – אנחנו מתישים זה את זה ומשלמים מחיר יקר של ריחוק וחוסר עניין.

בדוגמה של טלי, מי מנצח בקרב? אף אחד. מי מפסיד? כולם. היא גם יורה ומוציאה המון אנרגיה על המלחמה, וגם מטפלת לבד בילדים ולא זוכה ליציאות שהיא כל כך אוהבת עם בעלה. הוא חוטף כל היום ונשאר בלי אישה, וגם גומר את היום שלו בעבודה בלי ליהנות מהילדים ומהחיים בכלל. על מזבח האגו של “אתה לא תגיד לי מה לעשות” היא והוא יוצאים עצבניים ומתוסכלים, ובעיקר לא מקבלים את מה שהם רצו.

להניח את הנשק

מה אפשר לעשות עם הקרבות?

אז כמובן שאפשר להמשיך להילחם, את זה אנחנו יודעים לעשות מצוין. מצער לראות זוגות שנאבקים זה עם זה ולא מוותרים, גם אחרי שלושים וארבעים שנה.

אפשר גם כביכול להרים ידיים, בסגנון “יש לי בעל דפוק אבל אני תקועה איתו ואין מה לעשות”, מה שמשאיר אותנו עדיין במלחמה. כי לכאורה ויתרתי על השינוי ואני לא מתפוצצת בחוץ – אבל באמת, אני עדיין מגיעה מלמעלה בעמדה שיפוטית ורוצה שישתנה. אני עדיין מבעבעת מבפנים ונמצאת במלחמה.

מהי האפשרות השלישית?

לצאת מהמלחמה! להניח את הנשק. להפסיק לירות. או במילים אחרות להפסיק לנסות להנדס, לשנות ולחנך אותו. לצאת לגמרי מהעמדה השיפוטית והמתנשאת של אני בסדר ואתה לא בסדר. לקבל את בן הזוג ממש כמו שהוא, אבל באמת. בעצם להגיד לו: “אתה בסדר”.

כשהצעתי לטלי להניח את הנשק היא מיד אמרה, מה שכולן כמעט תמיד טוענות בתחילת הייעוץ, כשהן עדיין משוכנעות שיצליחו לשנות את הבעל: “רגע, רגע… למה שאני אניח את הנשק? מה אני, סמרטוט? שהוא יעשה מה שבא לו ואני אשתוק?”. בעצם השאלה מי יניח ראשון את הנשק ויפסיק לירות היא עצמה נשק במלחמה שרק מנציחה אותה.

האמת היא שאם רק אני אניח את הנשק (למה מה קרה? שהוא יתחיל!) הקרב פשוט ייגמר. ואז כולם ירוויחו. אני כבר לא מוציאה אנרגיות על מלחמה מיותרת ולא עסוקה בכעס ובמתח, והוא כבר לא מאוים ולא מרגיש שמישהו מנסה לשנות אותו.

התוצאה תהיה כמעט תמיד התקרבות. כשהצד השני לא מרגיש שיורים עליו – הוא נרגע ומתחיל גם הוא להתקרב. כמעט באופן אוטומטי גם הוא מניח את הנשק והמלחמה נגמרת, כי הכלל הוא שבמלחמה צריך תמיד שניים!

הרווח כולו שלי

אז מה, רק אני אמורה לעשות שינוי והוא לא יזיז את עצמו?

העובדה שאני שואלת את השאלה הזאת מבהירה לי שאני עדיין במלחמה, ובעצם מצפה ממנו שיהיה הראשון שמניח את הנשק. אבל אם אני מזהה שאני מפסידה מכל הכיוונים, למה לי להמשיך להילחם?

נכון, אולי אני לא אקבל מה שרציתי ואעשה מה שחשוב לו, אבל בסופו של דבר – סביר שאצא מורווחת מכל הכיוונים. גם הפסקתי להילחם על מה שאין לי סיכוי לשנות, גם חסכתי לעצמי עוגמת נפש וגם הרווחתי בחזרה את הבעל.

טלי הבינה שאם היא רוצה חיים זוגיים טובים היא צריכה לראות את העבודה המאוחרת של בעלה כנתון ולהפסיק להילחם בו. אחרי שראתה שדיבורים, כעס ומריבות לא קידמו שום דבר היא החליטה לא להעלות את זה שוב, גם לא כבקשה, ורק להניח את הנשק, להרפות מההאשמה ולקבל, לקבל, לקבל. היא שינתה באומץ את נקודת המבט שלה ועשתה הכול עם הילדים והבית, בדיוק כמו קודם, רק בשינוי קל: היא כבר לא הרגישה פראיירית.

רק שבוע עבר מאז שהחליטה בינה לבינה, ובעלה התחיל להקדים להגיע הביתה. נכון, הוא לא חזר בחמש כמו שהיא חלמה, אבל כל רבע שעה שהוא הקדים נראתה לה כמו גן עדן.

כי אם יש בינינו מלחמה היא תביא רק לעוד מלחמה, אבל אם אני באה לקראתו ולא נלחמת בו – למה שהוא לא יבוא לקראתי וירצה להגיע מוקדם הביתה?

אהבתם? שתפו את הפוסט:

אני כאן כדי לספר לך
שהורות יכולה להיות קלה ונעימה!
שבעל חבר טוב ושותף לחיים זה אפשרי לגמרי!
ושאין יותר כיף מלהיות ילדה של אמא ואבא!

אין כאן טיפים וגם לא רעיונות גבוהים,
אלא גישה הכי תכל'ס שיש, כמעט גאונית,
להעיף את החיים ופשוט ליהנות מהם.

בואי איתי להתחיל את השינוי בבית ובלב!

הצטרפי לקבוצת הווצאפ השקטה שלי ויחד עם מאות נשים, קבלי מדי שבוע, תכנים קצרים וסרטונים: