אתה יכול לעזור לי?

למה אנחנו מפחדות להיות נזקקות? חלשות? לא יודעות? ומה קורה ביננו כשאני סוף סוף לומדת לבקש עזרה? | ללמוד להגיד "קשה לי"

אביגיל העלתה בסדנת זוגיות בעיה שיש לה עם בעלה. היא עובדת, מחזיקה בית עם ילדים, אבל עסוקה עד מעל לראש עם הבעיות של הילדים המתבגרים ומרגישה שהיא כמעט מתמוטטת. אביגיל היא בעצם סופרוומן שאצלה הבית תמיד מבריק, הילדים לבושים טיפ טופ והיא עובדת מצטיינת בשתי משרות.

עד עכשיו, כשהילדים עוד היו קטנים והכוחות שלה אפשרו לה, היא עשתה הכול ממש לבד ובשמחה אמיתית של עשייה מבורכת, ובעלה סמך עליה במאה אחוז, ונהנה מהסידור ביניהם. אבל בשנה האחרונה, אחרי כמעט עשרים שנות נישואין, היא מספרת על עומס יתר שהביא אותה לחולשה גדולה. אחרי ביקור אצל רופא המשפחה, שנתן לה מיידית שמונה ימי חופשת מחלה, היא הבינה שהיא לא יכולה להמשיך ככה.

בעלה, שהתרגל לאישה הכל-יכולה שלו, לא משתף פעולה עם הבקשות החוזרות ונשנות שלה להתעסק בכל העניינים שנערמו וזקוקים לטיפול דחוף. כל מיני בדיקות וקניות וסידורים וטלפונים למורים מקבלים אצלו מענה של “כן, בטח, אני מטפל בזה מחר”. אבל בפועל, הימים עוברים והוא לא עושה עם זה כלום.

אביגיל בעצם הרגישה לגמרי לבד במערכה העמוסה של החיים. גם תקועה עם קושי לא אופייני לה בביצוע משימות, וגם מרגישה שהיא לא מקבלת עזרה הכרחית מבן הזוג שלה. היא בעצם נלחמה בו, בלי להיות מודעת לכך, בטענה שככה אבא לא מתנהל, ושלא אכפת לו מהילדים ושהוא התרגל לזה שהכול עליה ולא רואה שהיא קורסת. האמת היא שכל פעם שהוא כן התגייס למשימות,  איכשהוא הוא יצא לא בסדר כי היא תמיד הסבירה לו איך לעשות את זה כמוה, מה שהביא אותו בסוף לתת לה לעשות את זה ממש לבד, “כי את באמת עושה את זה יותר טוב ממני”.

בסדנת הזוגיות שבה השתתפה היא הבינה שהמלחמה שהייתה ביניהם עד עכשיו לא תועיל לה, ובצער החליטה לקבל את המצב כמו שהוא. בפרט אחרי שרופא המשפחה הודיע לה רשמית שאם היא לא נרגעת קצת היא עלולה להזיק לעצמה. הפתרון הטכני שהיא מצאה היה להפחית את מספר המשימות ככל יכולתה, לרדת מהסטנדרט הגבוה שתמיד הציבה לעצמה ולהמשיך איכשהו לשרוד עם הבית והילדים, ובעצם להניח את הנשק ולהרוויח את בן הזוג שלה.

שיתוף

בערך שבועיים אחרי שהתחילה בתוכנית החדשה שלה יצא לה לדבר עם בעלה, וברגע של פתיחות היא סיפרה לו כמה שקשה לה וכמה שהיא בתקופת עומס. הפעם הוא לא התחמק ולא הלך לישון או להתקלח אלא ישב לצידה, והיא הרגישה שהוא מזדהה עם הקושי שלה. במפגש הבא היא סיפרה בחיוך ששמעה אותו השבוע עושה את כל הטלפונים הדחופים וקובע תורים לילדים ושיחות עם המורים, מה שהוא לא עשה בעשרים שנות הנישואין שלהם.

אז מה קרה שם ביניהם? הלוא שיחות כאלה היו להם כמעט כל ערב, ובכל אחת מהשיחות הוא באמת הבין את הקושי שלה ובאמת רצה לעזור. מה היה שונה הפעם? הפעם אביגיל שיתפה את בעלה בקושי שלה כדי לשפוך את הלב, אבל לא עשתה את זה מלמעלה ולא כדי לגרום לו סוף סוף להתעורר ולהשתנות, אלא כי הוא בעלה ו”את מי אני אשתף אם לא את החבר הכי טוב שלי?”

היא בעצם לא דרשה ממנו ולא נלחמה בו, אלא סיפרה לו על הקושי שלה להתמודד ועל מה שעובר עליה, בלי לשפוט אותו ובלי להאשים, וגם בלי לחשוב שהוא אמור לעמוד בסטנדרטים המחמירים שלה בנוגע לאיך צריך להיראות בית ואיך אמורים להיראות ילדים, ארוחות וכביסות.

להיות נזקקת

לדעת לשתף את בן הזוג בקושי או בחולשה שלנו זה משהו שאולי מעולם לא עשינו. מרוב שהפכנו, בעשרות השנים האחרונות, לנשים כוחניות שעסוקות בלנהל את כל העולם, וגם את בן הזוג – שכחנו שיש לנו חבר לחיים שאפשר לשתף אותו בלי מניפולציה או תביעות. שכחנו שמותר לנו להיות נזקקות וחלשות, שמותר לנו להיות לא יודעות ולא חכמות, לא מצליחות ולא חזקות.

לא פלא שנשים רבות מתארות בתרעומת מובנת שכשהן חולות וחלשות הבעל פתאום “רואה אותי”, “נמצא בשבילי” ויודע לפנק. בעצם עמדת המנהלת החזקה שיודעת הכול נתנה לנו כוח, והרבה פעמים הדברים קורים בסוף בדיוק כמו שרצינו, אבל היא גם גבתה מאיתנו מחיר יקר של מלחמה, שבסופה נשארנו עם המילה האחרונה ועם ההחלטה – אבל בלי בן הזוג.

במקרה אחר שיתפה מתייעצת בבעיה שיש לה כבר כמה שנים טובות. גם היא אשת חיל שיום אחרי הלידה כבר עושה ספונג’ה ומתחזקת את הבית למופת, ואף פעם לא מבקשת עזרה מבעלה. אבל בניגוד לדוגמה הקודמת, האישה הזאת לא הרגישה שהיא מקבלת מבעלה אמפתיה או מילה טובה, למרות המאמצים המטורפים שהיא עושה כדי להיות האישה המושלמת. היא סיפרה שבעלה מתעלם לגמרי מצורכי הבית ומהקושי שלה, אפילו באכזריות.

במהלך הסדנה היא הבינה שהיא בחרה מול בעלה, באופן לא מודע, את עמדת הקורבן – “למרות שאתה אכזרי, אני אישה מושלמת שגם לא מתלוננת”. עמדה שמחופשת לשיא הכבוד של ”למטה”, אבל בעצם היא העמדה הכי מתנשאת והכי “למעלה” שיש.

היא חטפה הלם רציני, ומאיגרא רמא של האישה הצדיקה והמבליגה נחתה לבירא עמיקתא. היא גילתה שהיא שופטת את בעלה ומתנשאת עליו, והחליטה לעשות שינוי.

באותה תקופה הם סיימו שיפוץ בבית, והיא גילתה שמכיוון שהם התקינו כיריים בשיטת אינדוקציה אין לה סירים מתאימים לבישול, ושיתפה את בעלה שיש לה רק סיר אחד ומחבת אחת. אבל בפעם הראשונה היא לא הגיעה מלמעלה בדרישה ולא חשבה שהוא אנוכי ושהכול נופל עליה ושהיא קדושה מעונה. היא תכננה ללכת למחרת בבוקר לחנות, וחשבה שבני הבית יסתפקו יום-יומיים בארוחות פשוטות עד שתמצא סירים מתאימים.

אבל כשהגיעה מהעבודה למחרת, היא מצאה על השיש החדש לא פחות משישה סירים יקרים שבעלה קנה באותו הבוקר, ואפילו הטביל אותם במקווה כלים (“מה שלוקח לו בדרך כלל חצי שנה!” סוף ציטוט).

כשנפסיק להילחם ולנהל, אולי גם נהיה מסוגלות להיות נזקקות ולהגיד “קשה לי”, לא בתביעה ולא בשתלטנות, אלא בשיתוף בחולשה שלנו – ואז בעצם נאפשר לבעל לתת לנו. למלא את חסרוננו. להיות בן זוג.

אהבתם? שתפו את הפוסט:

אני כאן כדי לספר לך
שהורות יכולה להיות קלה ונעימה!
שבעל חבר טוב ושותף לחיים זה אפשרי לגמרי!
ושאין יותר כיף מלהיות ילדה של אמא ואבא!

אין כאן טיפים וגם לא רעיונות גבוהים,
אלא גישה הכי תכל'ס שיש, כמעט גאונית,
להעיף את החיים ופשוט ליהנות מהם.

בואי איתי להתחיל את השינוי בבית ובלב!

הצטרפי לקבוצת הווצאפ השקטה שלי ויחד עם מאות נשים, קבלי מדי שבוע, תכנים קצרים וסרטונים: