כשביתי הבכורה, עלתה לכיתה א’, הגיעו אלינו שפע של דרישות, הנחיות ומחויבויות להורים. הוטל עלינו לשבת עם הילדה שעות ארוכות, של הכנת שיעורי בית, קריאה, סידור הילקוט, חידוד עפרונות, ומה לא.
אל סדרת המטלות היומיומית, העמוסה דיה גם ככה, התווספו גם שכנועים, ריצויים ובקשות לכתוב עוד אות, לקרוא עוד מילה… כל אלה הפכו למועקה יומיומית שלוותה בדאגות תמידיות לעתידה של ביתינו, הוצפנו ברגשות אשם ולבטים ושאלנו את עצמינו האם העלנו אותה מוקדם מדי לכיתה א’, כי ייתכן שהיא לא בשלה…
אני זוכרת את הימים האלו כמסע בלתי נגמר של שיעורים ושינונים כשהאחריות הגמורה ללימודיה של ביתי נופלת עלינו, כהורים.
חצי שנה קודם שהגיע זמנה של ביתי השניה לעלות לכיתה א’, התחילו אצלי כבר פחדים והלחצים – “אין לי כח לעבור שוב את הסיוט הזה ששמו כיתה א'”, חשבתי לעצמי.
אבל אז הגעתי לקורס הנחיית הורים בגישת שפר באלעד.
לאט לאט הפנמנו דרך חשיבה שונה, ללא רגשי אשמה. והוקסמנו מגישה בה מדובר על אמון מלא בילד ביכולותיו ובכשרונותיו, ועל העברת אחריות.
תמי ביתי השניה עלתה לכיתה א’ – ואני, הייתי יותר שמחה, פחות לחוצה. בלב קל ישבתי באסיפת הורים בכיתה והבטתי באמהות שסביבי ברחמים, כשאני שומעת בחצי אוזן מהמורה, על כל המחויבות של “האמהות” לילדות של כתה א’:
“לבדוק להן את הילקוט כל יום”…
“לבדוק את שיעורי הבית”…
“להכניס לילקוט את כל החוברות והמחברות הדרושות…
“לקרוא איתן לפחות ארבעה פעמים את הטקסטים”…
ועוד חוברת שלמה של הוראות והערות.
תמי התחילה את כיתה א’ ו…. אני שמחה ומאושרת!…
היא חוזרת מביה”ס, בהתלהבות רצה ומוציאה את המחברות והחוברות, משלימה את שעורי הבית בשמחה ובששון, מדי פעם היא שואלת ומקשה, אך הכל באחריותה הבלעדית. היא קוראת לבד ומשננת ואני מקשיבה לקריאתה וחותמת.
אני מביטה בה בלב מתרונן ולפעמים לא מאמינה איזה שינוי אדיר התרחש למול עיניי.
הילדה אחראית על מחברותיה, על ילקוטה, על שיעוריה, היא מזכירה לי שהמורה בקשה להכניס מחברת חדשה, או להחליף חוברת ולא להיפך.
מיכל, ביתי הבכורה עלתה לכיתה ג’, וגם היא השתנתה. אני כבר לא אחראית על שעורי הבית שלה, לא על העבודות ואפילו לא על המבחנים. היא עושה הכל בעצמה, כולל לימוד למבחנים וברוך ה’ קוצרת שבחים, מחמאות וציונים טובים.
האחריות שהיתה מוטלת על כתפי עברה, ברוך השם, לבנותי והן נטלו אותה בטבעיות ובשמחה.
