תסמכי על עצמך

זה קרה לפני כמה שנים.
לבת הגדולה שלי היה יום הולדת, והיא ידעה בדיוק איזו מתנה היא רוצה.
“אני רוצה שתקני לי גיים–בוי”.
“גיים–מה?“ שאלתי.
“זה מין משחק שיש לכ–ו–ל–ם. יש שם משחקים מה זה יפים. הורגים את היריב,מנצחים את הרעים…”
“אההה…” הזדעזעתי, “אני אבדוק ואשאל את אבא. טוב, חמודה?”
בירור קצר הבהיר לי שגיים–בוי הוא מחשב קטן של משחקים שהילד שאוחז בו הופך ללא שומע, לא רואה ולא מדבר שעסוק כל כולו בייצור בלתי פוסק של צפצופים ופיצוצים.

לקריאת המאמר כפי שפורסם במגזין הידברות

“מה עם המתנה שלי?” שאלה בתי למחרת.
“תשמעי”, אמרתי בחשש מה, “ביררתי קצת ודיברתי עם אבא. למען האמת זה לא מתאים לך. את ילדה עדינה, חכמה וצדיקה שאוהבת לקרוא ספרים ולקפוץ בחבל. מה את צריכה משחק כזה? נראה לי”, ניסיתי לשדר סמכות אימהית בלי הצלחה יתרה, “שתנסי לחשוב על מתנה אחרת. יש בחנות הצעצועים המון דברים יפים שבטוח יעניינו אותך”.
“לא, אני לא רוצה שום משחק אחר”, היא פתחה במאבק עיקש, “רק גיים–בוי!”
בשבוע שאחר כך שמעתי ממנה ללא הרף את מנטרת ה”תקני לי גיים–בוי”. הובאו בפניי כל סוגי הטיעונים האפשריים – “אם יהיה לי גיים–בוי אני אהיה שקטה ולא אפריע”, “תמיד משעמם פה”, “אם לא תיקני לי אני אלך ואשחק אצל אחרים”, “אני אקנה מהכסף שלי” – וכמובן לא נחסר מקומו של הטיעון המוכר שמצליח מיד לערער כל החלטה הורית בריאה: “לכולם יש ורק לנו את תמיד לא מרשה…”. בקיצור, שבוע מתיש עבר על כוחותינו.
יום אחד התיישבתי סוף סוף עם עצמי וחשבתי: מצד אחד, הטיעונים שלה אכן איימו עליי ועל שלוותי. לא אכחיש שהיא אפילו הצליחה להפחיד אותי. מה יהיה אם לא אתן לה את מבוקשה? אולי היא תלך לרעות בשדות זרים? אולי אני קצת מגזימה? אולי אני קשה מדי?
מן הצד השני, היה ברור לי מעל לכל ספק שמכשיר כזה בבית שלי – לא מתאים משום סיבה. קודם כול, רוחנית – אין בו שום דבר שמוסיף לחינוך לוותרנות ולסבלנות שכל כך חשובים לי. חוץ מזה, זה עולה 450 שקל, לא פחות ולא יותר! ובכלל, אין לי שום עניין בשיתוק הבת שלי בצורת משחק חסר תכלית שכזה.
העזתי לעשות אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה חד משמעית: לא! לא אצלי בבית! אין לי צורך לפחד או להסס, גם אין לי צורך להתנצל בפני הילדה או להרגיש שאני קשה או קפדנית. זה משהו שאינני מעוניינת שיהיה בבית שלי וזהו. אשמח לקנות לה, אם תרצה, כל משחק אחר.
תשמעו טוב טוב.
למחרת, ממש למחרת, בלי שאומר לה דבר על ההחלטה שעשיתי ביני לבין עצמי, בתי ניגשה אליי ואמרה: “אימא, אני יודעת מה אני רוצה ליומולדת! אני רוצה חנוכייה”.
“חנוכייה?” צהלתי מאושר, ”איזו שאלה, בשמחה רבה!”.
עוד באותו היום רצנו איתה לחנות הקרובה, ומיותר לציין שהיינו מוכנים לקנות לה איזו חנוכייה שרק תרצה. הילדה בחרה חנוכייה חיננית, סיפור הגיים–בוי, ברוך השם, נשכח כלא היה וכולנו יצאנו מרוצים עד השמים.
* סיפור הגיים–בוי מובא כאן רק כדי להסביר את נושא הביטחון בסמכות, ואיננו עוסק במשחק עצמו ובהשלכותיו.

ביטחון בסמכות

בואו ננסה לברר מה הוא ביטחון בסמכות הורית. מה קורה כשאנחנו בטוחות בסמכותנו ומה קורה כשלא? כיצד זה יש בדורנו בעיה כל כך קשה של ביטחון בסמכות? וכיצד נוכל לחזק את ביטחוננו כאימהות?
כדי לברר את השאלות הללו, בואו נחזור אל התורה הקדושה ונבדוק את המושג סמכות בעזרת שתי דוגמאות, מני רבות שבתורה,שבהן מופיע הפועל לסמוך.
בספר ויקרא מתואר תהליך הקרבת הקורבן במילים “וסמך את ידו על ראש החטאת ושחט את החטאת” (ויקרא ד, כט), ובספר במדבר מתוארת העברת מנהיגותו של משה רבנו אל יהושע בן–נון כך: “ויאמר ד’ אל משה קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו,וסמכת את ידך עליו” (במדבר כז, יח).
במקרה של הקורבן, מביא הקורבן סומך את ידיו על הקורבן וממנה אותו להיות השליח שלו כדי לכפר על חטאו, ובמקרה השני משה רבנו סומך את ידיו על יהושע בן–נון וממנה אותו להיות מנהיג העם אחריו.
זאת אומרת שסמכות היא בעצם ייפוי כוח, מינוי, שליחות שמבקש בעל הסמכות לעשות במקומו.
ואם נחזור אל הסמכות ההורית – בואו ניזכר מי הסמיך אותי להיות אימא. מי מינה אותי לתפקיד הנכבד והחשוב הזה?
התשובה הברורה, שאינה מקובעת מספיק בתודעתנו, היא כמובן: הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו! “שלושה שותפין יש באדם:הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו” (נידה לא, א). אך האם נעצרתי פעם להתבונן ולהבין מה משמעותה של השותפות הזאת?

יש לך את זה!

מאציל הסמכויות הגדול, לא פחות ולא יותר, הפקיד בידייך את הפיקדונות היקרים ביותר – את ילדיו. הוא הסמיך אותך לתפקיד וסמך עלייך במאת האחוזים שתבצעי את תפקידך נאמנה.
הרי אם השם לא היה סומך עלייך, הוא לא היה ממנה אותך לקחת חלק בפרויקט החשוב הזה שנקרא גידול ילדים והמשכיות עם ישראל. אם הוא יתברך החליט שאת ראויה ומתאימה לתפקיד – משמע שאת אכן כזאת, ויש לך את כל היכולות והכישורים לבצע את תפקידך על הצד הטוב ביותר.
אז למה אנחנו לא סומכות על ההחלטה של השם, מפסיקות לחשוש ולהסס ומתחילות סוף סוף לסמוך על עצמנו?
בספר ‘הרבנית’ על חייה של הרבנית קנייבסקי ע”ה מובאת הקדמה שכתב בנה, ר’ אברהם ישעיהו קנייבסקי שליט”א, ובה הוא מביא חידוש מסבו הרב אלישיב זצ”ל:
“התורה מספרת על חוה שנקראה כך על שם היותה ‘אם כל חי’… ומבאר, כי האישה נוצרה באופן טבעי כאם לכל חי, בידהובכוחה לחנך ולהקים דורות רבים על פי הלך רוחה וצביון חייה, בידה להעמיד עולם על תילו לכל אשר תחפוץ אם רק תשתמשבכוחה, זהו טבעה וכך נוצרה”.
בקיצור, אחותי, את אימא מבטן ומלידה! אז מה את כזאת חסרת ביטחון באימהות שלך?
נפלה לידי הזכות להכיר לעומק כבר מאות אימהות בחוגים, ועליי לציין בכאב רב שנדיר ביותר לפגוש אימא שבטוחה לגמרי בתפקידה כמורת דרך. רובנו מרגישות אימהות “לא מספיק” או “לא בכלל”. גם אימהות ותיקות ומנוסות עם עשרה ילדים ויותר שואלות אותי פעמים רבות: זה נראה לך בסדר? אני עושה טוב?
אז תגידו לי, איך הגענו עד הלום?

מה השתבש?

אם סמכות במקורה היא כל כך טבעית וברורה, מדוע אני חוששת ומלאת רגשות אשם?
דור אחד או שניים אחורה המצב היה שונה בתכלית. אף אימא לא הכתה את עצמה על כישורי ההורות הלא מספקים שלה, ולא הייתה זקוקה להנחיית הורים או לקריאת ספרי חינוך רוויי עצות (ראיתם פעם את סבתא שלכם קוראת ספר חינוך?). אימא פעלה מתוך לב תמים ושלם, וסמכה על האינטואיציה הטבעית שלה.
לעומת זאת, בדורנו הצליחה החברה המערבית להיכנס אל תוך הבית, לשפוט ללא רחם את האימא ולערער אותה במקום הכי טבעי והכי מהותי לה – באימהות שלה. איכשהו, עם כל מיני תיאוריות אופנתיות של מה זה אימא ואיך היא צריכה להיראות ולהישמע,הצליחו לעקור את מצפן האימהות הטבעי שלנו.
היום לכל אחד יש מה להגיד על איך שאני מתנהלת עם הילדים. אומרים שההורים בדורנו מזניחים מדי. במקום אחר טוענים שהם קשים מדי או רכים מדי, לא משקיעים או לא קשובים או לא מספיק נותנים חום ואהבה. חלק יאמרו לך שאת חייבת להיות חברה של הילדים אחרת הם יחפשו את זה בחוץ, ואחרים יגידו שלדבר איתם בגובה העיניים זו טעות פטאלית. יש שיטענו שההורים מלחיצים מדי או משחררים מדי. בקיצור, אנחנו יוצאות מבולבלות לגמרי, נשפטות תמיד לחומרה ולא עומדות ברף היוקרתי והבלתי מושג של אימא ראויה וטובה. שכחנו ש”בצדק תשפוט עמיתך” (ויקרא יט, טו) זוהי מצווה דאורייתא, שכוללת גם אימהות.
הנטייה השגויה הרווחת כיום היא להפנות אצבע מאשימה להורים בכל בעיה שמתגלה אצל הילדים (הפעם שכחנו שני דברים: שיש לילד הזה גם אבא בשמים ושזהו רצון הבורא, וכן את הבחירה של הילד!). המחשבה העומדת מאחורי נטייה זו היא שהטלת האשמה תעורר את ההורים הלא–מספיק–מודעים וכך תיפתר הבעיה.
מדוע, אם כן, אנו עדים לכך שלמרות הכול בשטח הבעיות רק ממשיכות לגדול?
כשאימא שומעת את הביקורת וההאשמה האינסופית הזאת מכל עבר, האם היא שמחה ורגועה יותר? האם מתאפשר לה לפעול יותר בשיקול דעת? בוודאי שלא! קודם הייתה לה רק חזית אחת, מול הילד, וכעת נוספה לה חזית בדמות ה”את לא בסדר” מבחוץ!
עכשיו היא ללא ספק הרבה יותר מהוססת, מפוחדת וחסרת ביטחון! משכו את השטיח מתחת לרגליה, לקחו לה את הדבר המרכזי ביותר – את הביטחון בסמכות, את תפקיד מורת הדרך המובילה של הבית. מישהו שופט אותה וטוען שהוא מבין טוב ממנה מה הכי טוב לילדים שלה…
ומה קורה אז אצל הילדים? האם הם נרגעים? האם הם חוזרים אל התלם?
הילדים מצדם מרגישים היטב, בלי מילים, מתי אימא מבולבלת, מלאת רגשות אשם וחסרת ביטחון, ואל הסדק הזה הם מרשים לעצמם להיכנס ולהפר כללים והנהגות בבית. ככל שהאם תפחד ותחשוש, כך הילדים ינסו, באופן לא מודע, להדאיג או להפחיד אותה.
אם כן, בדרך זו אנו רוצים אמנם להיטיב, אך מחלישים ומערערים את האימא ובכך מעצימים את הבעיות.

איך יוצאים ממעגל האשמה הזה?

אין לי ברירה אלא לחזק את עצמי בסמכות ההורית שלי ולזכור שאני ה אימא, ויותר מזה אני לא צריכה. אין אימא טובה או רעה. כי בתפיסה היהודית אימא היא ערך מוחלט של טוב, היא השכינה הקדושה בבית.
עכשיו אני יכולה לברר לעצמי איזו אימא אני מעוניינת להיות. אני ולא גיסתי, אני ולא השכנה, אני ולא האימא המושלמת שכתוב עליה בעיתון. עליי לשאול את עצמי בכנות איזה בית אני מעוניינת לראות וללכת עם החזון הזה קדימה בביטחון.
ביטחון אמיתי בסמכות, יש לציין, הוא מקום פנימי ושקט. כשאני צועקת או מענישה אני לא בטוחה בסמכותי ולא חזקה, בדיוק להפך –שם אני דווקא מתגלה בחולשתי. ביטחון בסמכות הוא תחושה פנימית ברורה ושקטה שאני משדרת אפילו בלי לשים לב.
זה כמו מורה שנכנסת לכיתה וכולם מיד יושבים ומשתתקים. מה ההבדל בינה ובין מורה שנכנסת וכולם “חוגגים”? המורה הראשונה בטוחה בסמכות שלה. היא לא מחפשת אישור מהתלמידים על היותה מורה טובה. היא יודעת שכרגע היא מנהלת את הכיתה.
ביטחון אמיתי בסמכות, אם כן, הוא תחושה פשוטה ונינוחה בהיותי המנהיגה ומורת הדרך של ילדיי.
כשאנחנו מהוססות ולא בטוחות בסמכות שלנו – שם הילדים מנסים אותנו שוב ושוב. אבל בית שבו האימא נטולת רגשות אשם,מאמינה בעצמה ומרגישה מלאת ביטחון בתפקיד שלה, הוא בית רגוע יותר שבו הילדים על פי רוב הולכים בטבעיות אחרי הנהגת ההורים.
בכל חוג הורים אני נדהמת לראות מחדש איך אחרי מספר בודד של מפגשים שעוסקים בחיזוק הסמכות, אימהות זוקפות את הגב,מתחילות להיפרד מרגשי האשם והבית – הפלא ופלא, מתחיל להירגע. את ניצני השינוי אפשר בדרך כלל לראות כבר מיד, אבל השלת רגשות האשם לגמרי היא לרוב תהליך של שנים ארוכות, שכרוך בקילוף שכבות על שכבות. אז אל ייאוש!
–
כשנה לאחר סיפור הגיים–בוי פנתה אליי חברה טובה. גם הם עברו מסע ארוך ומתיש עם הבן שלהם סביב קניית משחק דומה.לבסוף החליטו, בלב כבד, לקנות אותו ולהגביל את הילד לשעת משחק אחת ביום.
הבן אכן עמד בהסכם ושיחק לא יותר משעה, אבל באותה השעה החברה שלי הייתה שומעת בצער את הבן המתוק שלה עוסק בחיסולים וירטואליים והייתה ממש יוצאת מדעתה.
“אז מה לעשות?” שאלה בכאב.
“את רוצה את הדבר הזה בבית שלך?” שאלתי אותה.
“ברור שלא, אבל את לא מתארת לך מה הוא עשה כדי שאקנה לו את זה…” ענתה בייאוש.
“את רוצה את זה?” שאלתי שוב.
“קשה לי להאמין שהוא יסכים עכשיו לוותר עליו”, היא התחמקה בשנית, “זה יגרום לפיצוץ נוראי…”
“את, את רוצה את זה בבית שלך?” לא ויתרתי.
“לא”.
“אז זהו. עכשיו כשברור לך במאה אחוז מה את רוצה ומה לא – את יכולה, אם את רוצה, להסביר את זה גם לילד שלך”.
אחרי כמה ימים ראיתי בעיתון המקומי מודעה שמציעה גיים–בוי למכירה, ובתחתיתה הופיע לא אחר מאשר מספר הטלפון של החברה שלי…
התקשרתי אליה ושמעתי את הסיפור המלא: “דקלה, את לא תאמיני, החלטתי לדבר עם הילד שלי. הייתי מאוד ברורה והחלטית אך נינוחה. לא כעסתי ולא חששתי. הסברתי לו שהמשחק הזה לא מתאים אצלנו ושהחלטנו להוציא אותו מהבית. הוא שתק, הנהן בראשו והמשיך באדישות בלתי מוסברת לעיסוקיו! נשארתי פעורת פה. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שדמיינתי”.
להעריך את עצמי
על נוסח הווידוי שאנחנו אומרים בתפילת יום הכיפורים “על חטא שחטאנו בזלזול הורים ומורים”, שמעתי חידוש נפלא מרב צדיק.
לצד הפירוש המוכר, שיש להתחרט על שזלזלנו בהורינו ומורינו, פירש הרב שהחטא הוא הזלזול וחוסר ההערכה שיש לי כלפי עצמי כאם. זהו הפך רצון הבורא וחטא שיש לשוב עליו בתשובה. אם היינו מעריכים את עצמנו כהורים, כך אמר בתוקף, וסומכים על שיקול דעתנו – הילדים היו הולכים אחרינו בטבעיות ורוב הבעיות בבית היו נפתרות!