מה מלמד אותנו ליל הסדר – ה-לילה של הילדים על הדרך הטובה ביותר בחינוך ? מה כוחה של שאלה? ואיך כל זה קשור לחג החירות דווקא? | מפסיקים לנאום ונותנים לילדים לשאול
נראה לי שאם רוצים להגדיר במשפט אחד את הדור שלנו, אולי הכי מתאים לקרוא לנו “שאינו יודע לשאול”.
היום אנחנו לא בועטים, חוקרים מחפשים או שואלים. אין שום מהפכות אידיאולוגיות. אנחנו לא רוצים לשנות את העולם. בעצם אנחנו די ציניים על מי שמציל ליוויתנים או על מי שדבר בקנאות על העקרונות שלו ולא משנה אם זה אוכל אורגני או רפורמות בחינוך…
לא מזמן יצא לי לשמוע רב שאחראי על ניהול והפקת סמינרים לבעלי תשובה. פעם, סיפר, היו עוסקים בהוכחות על אמיתות התורה והויכוחים האידיאולוגיים הסוערים היו נמשכים לתוך הלילה.
היום, ככה הוא אמר, אף אחד לא מחפש יותר הוכחות מעמיקות. מספיק להביא רב מצחיק, שיעשה להם טוב על הנשמה.
הדור של הסבים והסבתות שלנו או אולי ההורים שלהם היו בחינת “חכם”. הם היו תלמידי חכמים, מלומדים, מעמיקים, שידעו היסטוריה וניגנו על פסנתר.
אחריהם הגיעו הדור שבעט בכל מה שקדם לו, קיבוצניקים, היפים או פרופסורים, שרצו להתחיל משהו חדש ו”נכון” יותר.
אחריו הגיע דור התם. זה היה המוסכניק או החקלאי של פעם עם מוסר עבודה וישרות בלתי מתפשרת.
אבל היום, ותתקנו אותי אם אני טועה, הילדים שלנו הכי קרובים ל”שאינו יודע לשאול”. נדמה שגדל כאן דור כל כך חסר שאיפות או רצונות גדולים, חסר אנרגיות ואדיש לחיים.
אז איך מנערים את הילדים שלנו מהמנח הקבוע שלהם של רביצה על הספה עם פחית קולה וצ’יפס בשקית מרשרשת ולבהות באיזה מסך משעשע?
כולנו מכירים צעירים שלא ממהרים לשום מקום גם בגיל שלושים. עדיין גרים בבית ועוד לא בטוחים מה הכי מתאים להם ללמוד. היצר הרע של הילדים שלפני דור היה למרוד ולבעוט. היום היצר הרע שלהם זה “אין לי כח”… קשה לו לקום בבוקר. הוא חסר מוטיבציה לכלום.
אז מה זה בכלל לשאול?
שאלה זה חסרון. איזשהוא קושיה – קושי שיש לי. איזו התלבטות או חוסר מנוחה שאני רוצה לפתור. שאלה בעצם מורה על רצון. והרצונות שלנו זה הדלק של הכל. זה בעצם כח החיים.
אז איך מנערים את הילדים שלנו מהמנח הקבוע שלהם של רביצה על הספה עם פחית קולה וצ’יפס בשקית מרשרשת ובהיה באיזה מסך משעשע?
ליל הסדר
את התשובות לכל זה אפשר למצוא… כמה ארכאי… וכמה חדשני… דווקא בליל הסדר.
איך בנוי הלילה המיוחד הזה?
כל כולו שאלות.
ההגדה אומרת לנו: “וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”. (שמות, יג, יד)
אתה מת ל”לחנך” את הילד. אתה כל כך רוצה להסביר לו מה נכון ומה לא נכון. מה עיקר ומה טפל. נכון, אתה רוצה. אבל אז אתה לא חושב על טובתו.
חכה! זוז רגע! תן לו את המרחב לשאול. תן לו רגע לרצות לשמוע בעצמו. לייצר לעצמו חסרון וקושי. “והיה כי ישאלך בנך” תן לו לשאול ואז תענה.
והשאלה הזאת היא משהו ששזור בכל ליל הסדר.
בתחילת הסדר – לילד יש תפקיד אקסלוסיבי לשאול את הקושיות, אחר כך אוכלים מצה, שנקראית גם לחם עוני “הא לחמא עניא”, שזה בין השאר בגלל שעונים עליה לשאלות.
ואם הילד לא שואל, אנחנו מגרים אותו לבירור, אנחנו עושים כל מני פעולות מוזרות, כחלק מהותי מהסדר, “וכל זה כדי שיראה התינוק וישאל מה נשתנה” (ליקוטי הלכות, ו’, כ”א) – יושבים על כרים וכסתות ושותים בהסיבה. בקערה מיוחדת אנחנו מסדרים סימנים. נוטלים ידיים שלא כסדר לאכילת הכרפס. חוצים את המצה ומטמינים אותה. אוכלים ירקות “לא טעימים” כמו מרור וחזרת. פותחים את הדלת ומשאירים כוס גדולה לאליהו הנביא, ויש כאלה שממחיזים את יוצאי מצרים חגורים וצרורותיהם בידם.
חירות
בעצם שאלה היא סימן של אחריות על הלמידה והברור. היא ההוכחה שהילד רוצה לדעת. שאיכפת לו. כי כמה שנהיה חכמים, אם הילד לא שם כדי לקבל מאיתנו – מה זה שווה?
ואולי זה מה שהכי הכי חסר לנו מבעד למסך השלטים והכפתורים… דור שבו חצי מאוכלסיית העולם נוטלים תרופות נגד דיכאון, ומשהו כמו שלושים אחוזים מהילדים לוקחים כל בוקר ריטלין, כדי להצליח לתפקד.
הילדים שלנו לא שואלים כי אנחנו נותנים להם מתנות בלי סוף. אנחנו לוקחים אחריות במקומם ועושים בשבילם את העבודה. השחורה או הנקיה.
נכון, זה ממש לא קל לצאת מעמדת האמא שרצה אחרי הילד עם הבננה ביד אחת ועם הטלפון למורה לחשבון ביד השניה, כי אנחנו כל כך לא רוצים שייפלו, אנחנו כל הזמן רוצים שיהיה להם טוב, אבל זה כל הסיפור של פסח, חג החירות.
אנחנו מגדלים דור שלא יודע לשאול – כי אנחנו לא נותנים להם, מכל הכוונות הטובות, את ה”ספייס” להפסיק להיות לא יודעים לשאול ולהתחיל להיות “רעבים” לתשובות ופתרנות.
למידה בשאלות
גם כיועצת ומנחה – השאלה היא הבסיס להכל. אם נאמתי, אמרתי או לעסתי – אני יודעת שמעדתי.
רק אם שאלתי ושאלתי ושאלתי ברור לי שעשיתי את העבודה כמו שצריך, כי אז אני מניחה כמה הנחות יסוד:
אחת – אני רוצה לברר מה הקושי שלך, ולא להלביש עלייך את הקושי שנראה לי.
שתיים – אני מאמינה שהפתרון הוא בעצם אצלך, ואני פה רק על מראה או חלון או מנוף.
ושלוש והכי חשוב, האחריות לתהליך – תהיה שלך ואז אני מאפשרת לך להתחיל שינוי אמיתי שיביא איתו לחיים שלך הרבה ברכה ושמחה של אחריות וחירות.
