אל תקנו את התחפושת!

מה היה קורה אם היה נכנס אליכם הביתה נמר מגן החיות? ומה אם היה נכנס ילד מחופש לנמר? ומי זה בעצם הילד שלנו? מה שהוא מראה בחוץ או מה שהוא באמת? |  לגלות את הילד האמיתי שמתחת

יוסי החליט להתחפש בפורים לילדה. במשך כמה חודשים הוא גידל את השיער, וכשהגיע פורים אמא שלו עשתה לו קוקיות, הוא לבש שמלה, גרב גרביונים, ענד שרשרת ויצא החוצה לרחוב כשהוא נראה ממש כמו ילדה. כשהגיע שעת הערב אמא שלו קראה לו מהחלון: “יוסי, בוא הביתה, ארוחת ערב!”

עברה שם ברחוב אישה זרה ולא הבינה מה קורה. “למה את קוראת לה יוסי", שאלה את האמא, "את לא רואה שזו ילדה?”

“אני רואה שזו ילדה", ענתה לה האמא בחיוך גדול, "אבל אני יודעת שזה ילד, זה יוסי שלי"…

יוסי הוא הילד שלנו.

לפעמים הוא עוטה על עצמו תחפושת, בצורה לא מודעת, כדי להתחבר אלינו ו"מוכר" לנו שהוא ילד בעייתי, מתקשה או חלש.

יש ילד ש"יתפור" לעצמו בצורה לא מודעת (זה לא בכוונה ולא דווקא! הילד בעצמו לא יודע למה הוא עושה את זה), תחפושת משכנעת של ילד עצלן. הוא ירבוץ על הספה בסלון, לא ייקח אחריות על הלימודים שלו, תמיד ידחה דברים למחר ועוד.

מה הוא ירוויח מזה? קשר, חיבור. כל פעם שנילחץ מהילד העצלן שלנו, לדוגמה, הוא יסמן לעצמו "וי" וירגיש אלינו חיבור. אמנם החיבור מוטעה, כפי שהבנו, והילד משלם עליו מחיר כבד, כי ייתכן שאנחנו מענישים אותו או כועסים עליו, אבל שווה לו לשלם את מחיר החיבור בשביל תחושת "ההורים כאן איתי".

יש ילד שיתחפש למאכזב. בכל פעם שנתאכזב – הוא ירגיש קשר ושייכות, אז שווה יהיה לו, למרות הכול, להמשיך לאכזב אותנו ולהמשיך ללבוש את התחפושת.

ילד אחר יתחפש, בצורה לא מודעת, למסכן. התחפושת שלו תהיה משכנעת מאוד. בהתחלה הוא לא יתפתח כמו שצריך, ידבר מאוחר או יתקשה בגמילה, ואחר כך הוא יהיה מסכן גם מול חברים, וישכנע אותנו שיש לו בעיה חברתית. אולי הוא יקבל ציונים נמוכים במבחנים ועוד, אבל כל זה – רק כדי להביא אותנו, בצורה לא מודעת לקוצים של רחמים.

וכן הלאה. יש ילד שיתחפש לשתלטן, ילד אחר לבלתי נסבל, ילד נוסף יבחר להתחבר אלינו עם תחפושת של חסר אחריות וכו'. כל ילד והתחפושת שהוא בוחר לעצמו, בצורה לא מודעת.

כל בעיה שיש לילדים שלנו, התנהגותית, חברתית, לימודית, רגשית ועוד, ובכל צורה, היא סוג של תחפושת לא מודעת.

נמר מחופש

אמון הוא הידיעה החזקה שיש לנו על הילד האמיתי שלנו, שחזקה ממראה העיניים שלנו. למרות שאנחנו רואים ילדה – אמון זה לדעת בברור שזה ילד, זה יוסי שלנו.

אם ברח נמר מגן החיות ונכנס אלינו הביתה, כנראה שזה יפחיד אותנו מאוד. אבל אם נכנס אלינו הביתה ילד מחופש לנמר, אפילו בתחפושת שתפורה מעולה – מה נעשה? כנראה שנצחק.

אם הילד שלנו עושה שטויות, מתחצף, לא לומד או לא מצליח, ואנחנו יודעים בברור שזו תחפושת, לא נילחץ ולא נרחם, אלא נמצא את עצמנו קצת מגחכים, בינינו לבין עצמנו.

אם נדע את זה, נתייחס להתנהגות או לבעיה בהתאם, לא נצטרף אליו ולא נרד אחריו לקוצים, וככה נאפשר לו להוריד את התחפושת הכבדה שלו, לחזור לדרך המלך ולקבל את השייכות בדרך הנכונה. אמון זה לזכור שלמרות שההתנהגות הבעייתית – היא באמת רק תחפושת!

נעליים אדומות

יש לי חברה שאחותה רצתה להתחפש בפורים לרוח רפאים, ותכננה לעשות את זה כך שלא יצליחו לזהות אותה.

בבוקר פורים היא שמה על עצמה סדין לבן גדול, הגיעה לכיתה והייתה בטוחה שהיא עומדת להיות מסמר היום. ברגעים הראשונים זה הצליח. אף אחד לא הבין מי זו. אבל פתאום מישהי צעקה: "הנה הנעליים האדומות של יעלי! זאת יעלי!"

החוכמה שלנו כהורים היא לא לקנות את התחפושות שהילדים רוצים למכור לנו, אלא לחפש את "הנעליים האדומות". אם נמצא רמז, אפילו קטן, לילד שמאחורי התחפושת, נצליח "לתפוס על חם" את הילד האמיתי והתחפושת תישאר חסרת משמעות, אפילו משעשעת.

"יום אחד חזרתי הביתה וראיתי שמישהו החליף את שקית האשפה", שיתפה אמא בסדנה, "בבית הייתה באותו זמן רק הבת שלי, הנסיכה המפונקת שלא עוזרת בבית, גם כשאני מבקשת ומתחננת… בהתחלה לא האמנתי, כי היא אף פעם לא מושיטה יד, בטח שלא מיוזמתה. אבל אף אחד אחר לא יכול היה לעשות את זה, אז אין ספק שזו הייתה היא…

וברגע שמצאתי את הנעליים האדומות, היה לי קל יותר להסתכל עליה בעין טובה, ולהתחיל להכיר בזה שה"פרזיטית" היא רק תחפושת".

"'הילדה החמקנית', קראנו לה", סיפרה עוד אמא, "כי היא תמיד התחמקה מכל מה שביקשתי ממנה בבית. באיזשהו שלב התייאשתי והפסקתי לבקש כי היא הרי 'חמקנית'…

ואז בעלי היה צריך עזרה כלשהי על בסיס שבועי, וביקש דווקא ממנה. הייתי ספקנית כי 'ידעתי' מי היא… אבל כשראיתי אותה מביאה ארגזים ומזיעה כדי לסדר אותם במקום, או לוקחת אחריות על רשימות ובדיקת מלאי, הבנתי שמצאתי נעליים אדומות זוהרות במיוחד… ושרק עכשיו אני יודעת מי היא באמת.

מכאן התאפשר לי לשנות עליה את המבט ולהתחיל לבקש ולצפות לעזרה. היא עדיין לא תמיד עוזרת כמו שאני רוצה, אבל ה'ידיעה' שלי השתנתה ואיתה הגיעה התקרבות ואהבה. היא כבר לא 'הילדה החמקנית', אלא זו שלפעמים מתחמקת, וזה הבדל של שמיים וארץ".

בחירה לא מודעת

"אני זוכר את עצמי בתור ילד די עצלן, אבל אני לא חושב שזו הייתה תחפושת, אלא האופי שלי…"

ייתכן שנולדנו עם טבע כלשהו, אבל הוא רק נקודת המוצא של הבחירות שלנו. ילד תוסס יכול לבחור להשתמש בתכונה הזו בצורה שלילית, למריבות וחוצפה, וגם יכול להיות פעיל ותורם בצורה חיובית. ילד שקט יכול לבחור להיות מופנם, או להיות נעים ומנומס בצורה של שיתוף פעולה. ולכן חז"ל לא דיברו על אופי אלא על מידות, שאותן אפשר להגביר או להחליש, להגדיל או להקטין.

קיבלנו טבע כלשהו, אבל בחרנו מה לעשות איתו, ברוב המקרים בצורה לא מודעת.

הילד בוודאי יודע שהוא מרגיז או מדאיג את ההורים שלו, אבל לא יודע מה מניע אותו לעשות את זה, כך שכל ניסיון להבין מה באמת הביא אותנו להתנהגויות כאלה ואחרות בילדות, הוא לא מציאותי. אנחנו לא יכולים לשחזר את הלא מודע שלנו מהעבר.

"גם אם הייתי עצלן מבחירה – עדיין אני לא חושב שזה היה מול ההורים שלי… הייתי פשוט כזה…"

אנחנו מכירים את עצמנו בהמון צורות. כולנו יכולים להיות טובים וגם רעים. עצלנים וגם חרוצים. נדיבים או קמצנים. מה יכול להשפיע על העניין? הדינמיקה עם האנשים שסביבנו. יש אנשים שמולם נבחר להוציא מעצמינו, לא תמיד במודע, את העצלות שבנו, אחרים שיניעו אותנו לזריזות – וכן הלאה, לפעמים בצורה קיצונית.

וכך גם בדינמיקה שבין הורים וילדים.

אם היינו לוקחים בגיל חודש את הילד "העצלן" ומשאירים אותו לגדול במשפחה בכפר האינדיאני או אצל הדרוזים – הוא בוודאי לא היה הופך לעצלן, אלא מתפתח לאדם חרוץ וזריז, כי זה שיתוף הפעולה המצופה ממנו.

כך שתחושת השייכות להורים מביאה את הילדים לבחירות שלהם. כל עוד הם מקבלים מההורים תגובות, הערות או מאבקים – סביר להניח שהם ישמרו את מקומם.

כשהורים מתחילים לשנות את הריקוד המשותף עם הילד, ועולים מהקוצים – מסתבר להם שהילד יכול להיות גם אחר או אפילו הפוך! שהוא בסך הכל היה רק מחופש ויכול להתנהג גם אחרת לגמרי.

עם מי אנחנו בקשר?

אז מי זה הילד שלנו? התחפושת או זה שבפנים?

אם אנחנו בקשר עם התחפושת, עם המעטה החיצוני שהילד מנסה למכור לנו – אנחנו מגדילים ומנציחים אותה. סביר שהוא יהיה קשה יותר או ישכנע אותנו שהוא באמת לא אוהב ללמוד. יתבצר בעמדת המסכן או יהפוך ליותר מלך…

אבל אם נבחר, בעקשנות של טוב, באמון, ב"רנטגן", להיות בקשר עם הילד, עם הטוב הזה שחבוי בפנים, הטוב הזה יגדל והילד יהיה יותר טוב, יותר מכבד ויותר משתף פעולה.

אהבתם? שתפו את הפוסט:

אני כאן כדי לספר לך
שהורות יכולה להיות קלה ונעימה!
שבעל חבר טוב ושותף לחיים זה אפשרי לגמרי!
ושאין יותר כיף מלהיות ילדה של אמא ואבא!

אין כאן טיפים וגם לא רעיונות גבוהים,
אלא גישה הכי תכל'ס שיש, כמעט גאונית,
להעיף את החיים ופשוט ליהנות מהם.

בואי איתי להתחיל את השינוי בבית ובלב!

הצטרפי לקבוצת הווצאפ השקטה שלי ויחד עם מאות נשים, קבלי מדי שבוע, תכנים קצרים וסרטונים: