חופש גדול… כולם בבית.
השנה אני עסוקה נורא. בבקרים אני עובדת (תקופה לחוצה במיוחד…) והבית? עבודה בלי הרף. ארוחות, כביסות, ניקיונות, מקלחות, גיהוצים ומה לא. ומה עם הילדים? מה יהיה עם החופש שלהם? (ושלי?)
יש לנו שכנים שבחופש הגדול יוצאים באופן קבוע. גן חיות. קיפצובה. בית חלומותיי. פארק נחשונית. לונה-גל. הפארק הלאומי. ים. בריכה. בית האיכר. לונה פארק. מנגל בטבריה. פארק רעננה.
והילדים שלי? מתלוננים, שר-ק אצלנו לא עושים כלום ור-ק אצלנו תמיד משעמם.
עקב ריבוי התלונות הייתי מוצאת את עצמי באופן קבוע, בין חיפוש סנדל אבוד, הפרדת מריבות ומתיחת קוקו, מפיקה ארוחת ערב בפיתות וממלאת בקבוקי שתייה ויוצאת, בלי חשק, אל הפארק.
תשאלו, למה הייתי מעוללת את זה לעצמי?
כי הילדים כל כך מסכנים. הם משועממים, אין להם מה לעשות…
בפארק אני מתיישבת על ספסל ליד עוד אימהות מרוטות שמנסות כמוני לשרוד בקושי את הימים הארוכים, ומוצאת את עצמי משתתפת פסיבית בשיחות מיותרות:
"בכמה קנית את העגלה? מה? יש מבצע בחנות במרכז. חברה שלי קנתה את אותה עגלה בחצי מחיר".
"בת כמה הקטנה? היא לא נראית קצת נמוכה? בדקת אם היא לא מתחת לעקומה?"
"הגדולה עולה לד’? לא עטפת עדיין ספרים? אצלי הכול מוכן לפני תשעה באב".
אבל גם שם אני לא יושבת בחיבוק ידיים יותר מדקה ברציפות, כמו שקיוויתי.
היא נופלת. ההיא בוכה. הסנדוויצ’ים נמעכו. התפוח היה רקוב. הגדולה פתאום חייבת לשירותים ולקטנה חטפו את המשחק.
חוצמזה – חם לי!!! אני לא אוהבת לצאת מטווח המזגן ליותר מכמה דקות. הכביסות מחכות לי, עוד לא הכנתי ארוחת צהריים וסתם ככה – אני פשוט מעדיפה להישאר בבית.
השנה החלטתי שאני משנה כיוון,
אין יותר הפעלות, אין ערבי הווי ובידור, אין הפקות ואין יציאות מצרים.
אם יהיה לי רצון – נלך לפארק או נעשה יחד איזו יצירה, ואם לא – אז לא.
השנה אנחנו ב-ב-י-ת. כ-ל ה-ח-ו-פ-ש ב-ב-י-ת ולא משנה לי מה עושים השכנים.
השנה, הילדים החמודים והצדיקים שלי יפיקו לעצמם.
יש לי ילדים נפלאים, אחראים ובוגרים, ויש להם את היכולת והיצירתיות לארגן לעצמם מגוון פעילויות – בעצמם.
מממ… עד כאן זה מאוד מוצא חן בעיניי, אז… אולי אני רק אספק להם חומרים מתאימים לפעילויות? קרפים, צבעים חדשים, אולי בלוק ציור גדול או חוברות יצירה, צביעה והפעלה?
נכנסתי לחנות לצעצועים ומכשירי כתיבה.
הצצתי ונפגעתי.
המדפים היו עמוסים בחוסר אמון: עשרות משחקים, הפעלות, טושים ומדבקות בכל הצבעים ובכל הגדלים של ילדים משועממים שמטפסים על הקירות קרצו לי מכל פינה.
הכול צבעוני, הכול נוצץ, הכול מפתה…
לא. משהו שם לא היה נראה לי. הסתובבתי ויצאתי מהחנות.
אם הילדים שלי באמת כאלה בוגרים ויכולים, חשבתי, גם את זה אני יכולה להוריד מעצמי. אם הם יבקשו אתן להם כסף לחומרים, אבל אם לא – אין לי ספק שהם יסתדרו נפלא עם מה שיש.
פניתי לחדר העבודה שלי ואפשרתי להם למלא לעצמם את הזמן.
"אני מודה, לא כל הימים היו דבש.
היו ימים שבהם הילדים איחרו מאוד לקום, ועדיין היו בפיג’מה בשעה אחת עשרה. לפעמים הם מרחו את הזמן במריבה על גרביים או מי קיבל יותר קורנפלקס, אבל אני באמת סמכתי עליהם.
החלטתי לא להתערב ולכבד את ההחלטה שלהם מה לעשות בזמנם הפנוי.
יום אחד, אחרי שעות של “מסטיק” במיטה ועל הספה בסלון, אני שומעת את הילדים שלי בחדר העבודה: הם קמו והחליטו לארגן לעצמם קייטנה.
הילדים המקסימים לקחו בריסטול גדול (לא יודעת מאיפה) וכתבו עליו באותיות קידוש לבנה “קייטנה שכולם הואבים”. אחר כך הם ניגשו להכין תכנית גלובלית לשבועות מספר של קייטנה.
הוחלט פה אחד שבקייטנה חייבים לקום, להתלבש ולהתפלל. אחר כך בלוח הזמנים אוכלים קורנפלקס עם חלב, ואז פונים לשלל פעילויות חוץ ופנים. איזה חמוד!
בוקר אחד ניגשה אליי ביתי, בת תשע.
היא הראתה לי חוברת עבודה שהכינה לאחותה הקטנה.
בחוברת, שמנתה שבעה דפים, היו שלל הפעלות מקסימות: מצא את ההבדלים, להשלים את החסר בציור, צביעה לפי מספרים, תפזורת מילים ועוד.
גם הקטנה ישבה להכין חוברת עבודה לגדולה.
איזה מזל שהיה לי שכל לא לקנות שום חוברות מוכנות בעטיפת כרומו צבעונית…
בהמשך החופש הכינו ארבע הבנות שלי הצגה מדהימה, והתאמנו עליה בחדרי חדרים ימים ולילות כדי להראות לאימא ואבא.
הדמות הראשית בהצגה הייתה מירי, ילדה שקשה לה לשמור על לשונה. במהלך ההצגה מקבלת מירי עצות מחברותיה כיצד להתחזק בשמירת הלשון.
ההצגה כללה שירים, תנועות, תלבושות ותפקידים, והמצלמה הביתית שלנו חישבה להתפקע מרוב מתיקות"…
למה הם אחראיים?
כל האחריות. כל היום. על כל הילדים. אצלי.
אני אחראית לקימה שלהם בבוקר. לצחצוח השיניים. לסנדוויץ’. לשיעורי הבית. לסידור החדר. ליחסים בין הילדים. אני אפילו אחראית לזמן הפנוי שלהם ובטח ובטח על החופש הגדול שלהם.
ולמה הם אחראים?
בפרק הראשון בספר 'מסילת ישרים' פותח הרמח”ל ואומר: “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו”.
מה תפקידי כהורה? להכין את הילד שלי לחיים עצמאיים.
יש לילד שלי בערך עשרים שנה להתאמן על מנת שכשיעזוב את הבית – יהיה עצמאי.
ומה הם החיים? אוסף של חובות ולקיחת אחריות.
על מה? על מה לא. כיום – על הלימודים שלו, על המשחק שלו, על היחסים שלו עם חבריו ועוד ובהמשך על העבודה שלו. על המשפחה שלו. אחריות על עם ישראל. אחריות על העולם הבא שלו.
במשנה כתוב “בן שמונה עשרה לחופה”, ואנחנו קוראים ומשתאים. בן שמונה עשרה? הרי הוא עוד תינוק. הוא עוד לא-בשל-למערכת-יחסים-מחייבת. ובאמת, משנה לשנה אנו עדים לעלייה חדה בגיל הנישואים, בכל המגזרים.
מה הוא עשה היום בשביל הבית?
לפני כמה חודשים השתתפתי בהשתלמות, שבה מסרה הרצאה מרתקת בנושא גידול הילדים אישה אתיופית בשנות העשרים לחייה, שעלתה ארצה בגיל תשע וכיום היא ישראלית לכל דבר.
במהלך ההרצאה היא שאלה למי יש ילד בן שבע, וביקשה מן המשתתפת לתאר את סדר יומו.
“הוא קם בבוקר, מתלבש, הולך לבית הספר, לומד, חוזר מבית הספר, אוכל. אחר כך הוא משחק, ובערב הוא מתקלח והולך לישון”.
“מה הוא עשה היום בשביל הבית?” שאלה המרצה – וכולנו צחקנו.
“עכשיו”, אמרה, “אתאר לכם מהו סדר היום של ילד בן שבע באתיופיה. הוא קם מוקדם, ממהר לשטוף פנים, מכין לעצמו ארוחה ויוצא למרעה עם העדר של המשפחה. כל היום כולו הוא נמצא בשדה, בגשם ובשמש. לעת שקיעה הוא חוזר לכפר, מחזיר את העדר והולך להתקלח ולישון”.
“מה הוא עשה היום בשביל הבית?” שאלה, “הכול. כל היום הוא עשה משהו בשביל מישהו אחר. ואף יותר מזה – שטחי המרעה גובלים בשדות של אנשי הכפר. הילד הצעיר חייב לדאוג כל העת שהכבשים לא יחדרו לשדות ויאכלו את כל התוצרת, כי זוהי פרנסתם!”
כמה סמכו עליו וכמה אחריות הפקידו בידו! עדר שלם של המשפחה, ועוד בגיל שבע!
באותה הרצאה הראתה המרצה תמונה של נפּח שעובד בבית מלאכתו, ומאחוריו עומדת קבוצת ילדים ומתבוננת במעשיו. היא הסבירה ששאיפתם של הילדים באתיופיה היא להיות גדולים, ולכן הם דואגים, מגיל צעיר מאוד, ללמוד מקצוע.
וכיצד? הילדים יושבים וצופים בבעל המלאכה, וכך לומדים לאט לאט את רזי המקצוע.
על מי, אם כן, האחריות ללמידה? עליהם בלבד! הם חייבים לשבת ולהתבונן היטב בנעשה – אחרת לא יוכלו להיות בעצמם נפחים!
ואצלינו?
ובחברה שלנו, על מי האחריות ללמידה של הילד? על ההורים או על המורה, אבל לא על הילד!
יצרנו דינמיקה שגויה שבה האחריות ללמידה של הילד נשארת אצלנו. כך המוטיבציה שלו יורדת ואיתה רמת ההישגים, אבל מעל לכול – אנחנו מעבירים כאן מסר של “אל תתאמץ”, “מישהו אחר כבר ידאג להכול”.
אנחנו לא מספיק מאמינים שהוא אכן רוצה למלא את חובתו הברורה ללמוד, ולא מאמינים שהוא רוצה לשמוע ולהחכים. אנחנו לא מספיק מאמינים שהוא סקרן ושמח ללמוד. לנו נראה שהוא ישמח להישאר ילד שרוצה רק לשחק עד סוף ימיו – ושריר האחריות והבגרות שלו הולך ומתנוון.
בספרו 'אהל מרים' מביא הרב פינקוס זצ”ל מעשה מזמנו של החפץ חיים (לפני כמאה שנה) בשידוך שנעשה עם בחור בן ארבע עשרה שידע את כל הש”ס. כשהתברר שהייתה טעות והוא בן חמש עשרה – ביטלו הורי הכלה את השידוך, כי לדעת את כל הש”ס בגיל חמש עשרה זה כבר לא נחשב…
“הבה נתבונן”, קורא הרב פינקוס בספרו, “מדוע אנו איננו יודעים את הש”ס בגיל חמש עשרה? וכי חסר לנו משהו שהיה להם ולנו אין?!”
מה השתבש?
אז מה באמת קרה אצלנו? מה השתבש?
הילד המערבי, שאותו מיקמנו בטעות במרכז הבית, נתפס בעינינו כזקוק באופן תמידי לעזרה ולסיוע. עקב כך נדרשת האימא המערבית לעזור, לתמוך ולתווך לילד, או במילים אחרות – לקחת את כל האחריות לכל ענייניו של הילד מבחינה פיזית, רגשית וחברתית.
אם העזרה המתוארת הייתה מוצלחת ונושאת פירות מבורכים, היינו צריכים לראות כאן דור של ענקים. הילדים של היום היו אמורים להיות מוצלחים יותר מאי פעם. אבל המציאות מוכיחה אחרת.
עודף העזרה מביא את הילד להרגיש במרכז ולהיות יותר ויותר מפונק, פסיבי וחסר אחריות.
אדם שגדל ומצפה להיות תמיד במרכז תלוי באחרים ומתנה את הצלחותיו בסביבה, אבל אדם שלוקח אחריות – יש לו אפשרות לשנות את מצבו. יש בו כוחות פנימיים שהוא יכול לנצל. הוא אינו מותנה במישהו מבחוץ אלא סומך על עצמו ומאמין בכוחותיו.
כמה כבוד והערכה עוברים בלי מילים לילד שלי כשאני מעבירה לו אחריות!
אם נתבונן בצירוף המילים "גמילות חסד", ייראה צירוף זה מעט תמוה: גמילות באה מהמילה לגמול, זאת אומרת להפסיק, לשחרר מתלות. ולעומתה חסד – פירושו נתינה.
מהו, אם כן, הצירוף הזה?
החסד הגדול ביותר הוא לגמול את האדם מהחסדים שהוא רגיל לקבל.
ובאמת, בספרו 'אהבת חסד' מתאר החפץ חיים זצ”ל מהי דרגה גבוהה של חסד – לא לתת לנזקק מתנה אלא להלוות לו כסף, כדי שכשיתאפשר לו יחזיר. דרגה גבוהה יותר מהלוואה היא למצוא לנזקק עבודה, כדי שיוכל לעמוד ברשות עצמו.
תוצר של אמון
העברת אחריות לילדים היא תוצר של אמון.
העברת האחריות בעצם תלויה במידת האמון שלי. ככל שאאמין יותר בילדים, כך אמצא את עצמי משילה מעליי עוד ועוד תחומי אחריות.
העברת אחריות בנושא קטן יכולה להוכיח לי עד כמה הם יכולים ועד כמה הם שמחים לעשות, וזה יגרום לי לסמוך עליהם יותר ולהמשיך להעביר עוד ועוד נושאים ותפקידים לאחריותם.
העברת אחריות כזו תיתן לילדים הזדמנות להוציא מעצמם את כל היופי והכוח הטמונים בהם, וכמובן – תלמד אותם למלא את חובתם בבית ולהוריד מטלות מכתפיי העמוסות.
אז איך אני יודעת שהעניין עבר באמת לאחריותו של הילד?
לאחריות יש תמיד רק מנהל אחד.
אם אני אחראית לשיעורי הבית או לזמן הפנוי בחופש הגדול – הם לא אחראים, אבל אם הם אחראים – אז אני לא שם.
כשאני ממשיכה לעמוד במגדל הפיקוח ולהתבונן אם היא הכינה את השיעורים או לא וכיצד, או האם הילדים משתעממים וכיצד כדאי להעסיק אותם – סימן שאני עדיין לא מאמינה והאחריות נותרה אצלי. הם לא באמת נושאים בעול האחריות.
איך אני יודעת שהחופש הגדול הוא באחריותם? כשאני באמת מחוץ לתמונה.
הילדים, למשל, מגיעים אליי ומבקשים ממני כסף לחומרי יצירה או רעיונות לפעילות. אני כמובן עוזרת ומסייעת בשמחה, אבל האחריות אינה שלי.
