האם הזיכרון שלנו פשוט קיים? או אולי מגוייס? תוצר של בחירה שלנו? למה שווה לנו לזכור או לשכוח? ומה התורה דורשת מאיתנו לזכור דווקא? | מתבוננים על זכרונות
כשהבת שלי באה אלי יום אחד, בתחילת שנה, להתלונן על המורה שלה, עמדתי מולה די נבוכה. מצד אחד – היא סיפרה לי כמה שהמורה הזו לא יודעת להסביר את החומר ואיך שהיא ניפנפה אותה כשהיא שאלה אותה משהו שלא היה מובן, ואחר כך גם כעסה עליה, מה שגרם לי כמובן נורא לרחם עליה והדיפולט האימהי שלי רצה לקום ולהרים טלפון בהול או כועס או מאוכזב. ברור.
ואז רגע לפני, אמרתי לה שאני מבינה שקשה לך אבל בגלל שמה לעשות, אי אפשר להחליף את המורה, אלא רק את ההרגשה, אני מציעה לך לעשות עם עצמך תרגיל קצר. הילדה שלי עיקמה פרצוף ושמעה בחצי אוזן שאני מציעה לה לעשות תרגיל של עין טובה על המורה ובמשך שבוע לחשוב עליה רק דברים טובים. הפרצוף לא התיישר עדיין. אאאוווף אמא… ואני פניתי לעיסוקיי.
אחרי משהו כמו שבועיים נזכרתי בתרגיל ושאלתי אותה מה קרה איתו.
הילדה שלי חייכה אלי וסיפרה ש"אמא, את יודעת מה, אין לי כבר שום בעיות עם המורה" (: ולא יאומן… סיימנו את השנה עם חיבה יתרה למורה החביבה….
אני רוצה – הוא לא רוצה
כשמישהו מגיע אלי לייעוץ או סדנא, החוכמה הכי גדולה שלי זה לא לרצות לעזור לו מדי… כי אם אני רוצה – הוא לא רוצה. לא במודע. לא בכוונה. הוא פשוט נשאר קצת אדיש למצבו או אולי מתנגד למה שיש לי להציע. וזו מחשבה די חמקמקה שאני צריכה להיזכר בה כל פעם מחדש.
כשאני נשארת בצד אני אולי יוצאת עם ניראוּת פחות פוליטיקלי קורקט של, "כמה קשה לך", או "אני מזדהה עם המצוקה שלך" או "בוא נלווה אותך יד ביד" אבל דווקא אז אני הכי הרבה עוזרת לו. אני נותנת לו מתנה גדולה של לצאת מהפינה של המסכן או הלא-יכול, להרים את עצמו ולהיות הרבה יותר ערני ויצירתי למצב שלו.
מה בדרך כלל קורה שם? אז משהו מתחיל לזוז… מתאפשרים שינויים לפעמים הרבה מעבר לציפיות שלי.
עזוב תעזוב
לעזור לאדם באמת – זה "עזוב תעזוב עמו", וזה מדהים שהתורה השתמשה בכזה ביטוי חזק כדי לבטא עזרה ועוד בכפילות – עזוב תעזוב.
כשהסתכלתי על הפסוק הזה, שמתי לב, שהמילים לעזור ולעזוב דומות לגמרי חוץ מהאות האחרונה.
לעזור זה עם ר' ולעזוב נגמר ב-ב'.
אולי כי ריש מבטאית רש ודל, כי כשאני עוזרת מדי אני משאירה את השני דל מכוחותיו. אני עושה את העבודה במקומו ואז אני מרוששת אותו…
והמילה לעזוב זה עם ב', שמבטאית ונשמעת כמו בית, בניין. כי כשהוא עוזר לעצמו – הוא בונה את עצמו יותר מכל דבר אחר. הוא חוזר הביתה אל עצמו ואל מי שהוא באמת. הוא מגלה את עצמו.
לעזור למישהו ברמה של תמיכה שהיא סוג של קביים, זה בהתחלה נראה די דומה. יש שם אדם אחד עם קושי ואדם שני שמסייע לו – אבל הסוף של הסיפור שונה לגמרי.
לעזור זה בעצם לא לרצות יותר ממנו, אלא להיות עמו – אבל לעזוב. אני לא מתעלמת. אני לא אדישה. לא מתחמקת וגם לא "ראש קטן".
אני כאן ואני מבינה את המצוקה שלך לגמרי, אבל כמה שאני רוצה לעזור לך, הפתרון הוא אצלך.
גמילות חסדים
האומנות הכי מורכבת שיש אולי בין כל מערכת יחסים, תלמיד ומורה, אמא וילד, בוס ועובד, או בכל מערכת יחסים אחרת, זה לתת לו לרצות בעצמו כי זה הדלק של הכל.
וזה גם הביטוי "גמילות חסדים", כי לגמול זה להפסיק וחסד זה לתת.
אז מה השילוב התמוה הזה? בעצם לעזור לאדם באמת, זה לגמול אותו מהחסדים שהוא רגיל לקבל. לא לתת לו להיות תלוי בי. וזה אולי אחד מהדברים שהכי קשה לנו.
כי אנחנו מיד רוצים להכניס את עצמינו לתמונה ויש לנו המון עצות הכי חכמות והכי מדויקות ויש לנו המון מה להציע.
לוקחת אחריות
כשאני עוזרת מדי לבעלי להוריד במשקל או לדבר יותר יפה או למצוא עבודה יותר מכניסה – אני לא רק משתלטת או כופה את האג'נדות האישיות שלי, לפעמים ברמיסה, אני עושה פה משהו הרבה יותר גרוע – אני פותחת מאבק ולוקחת במקומו את האחריות לסיפור וכאן אני בעצם תוקעת את הכל.
כי אני רואה את עצמי ולא אותו. חושבת על מה נכון לי או מה יזיז אותי ולא מה באמת יעזור לו.
בעצם בעזרה הזאת אני הכי לא עוזרת.
להיות עמו, לראות מה הכי יעזור לו (לו! לא לי!!) להבין שהוא זה הוא ואני זה אני, ואנחנו שונים בתדר, ברצונות או בדרך.
לעזוב ולתת לו לעבור את המסלול שלו, זה אולי נראה ברגע הראשון לא מספיק עוטף-חברי-נחמד אבל זה באמת לרצות את טובתו ולכבד אותו (אותו!) באמת.
כשסיפרה מתייעצת על כמה שהמראה של בעלה, שפיתח כרס נאה, משגע אותה, והיא נמצאית איתו במסע שיכנועים עדין אך ברור על זה שהוא חייב להתחיל להתעמל, מיד החזרתי אליה שאלה. שאלתי אותה מה היא היתה מרגישה אם הוא היה מעיר לה על זה שהיא עלתה במשקל וכמובן שקיבלתי חזרה הלם. מה זאת אומרת… אם הוא היה מעיר לי הייתי פחות או יותר מתה… אין אצלי דבר קשה יותר מזה שיעירו לי על איך שאני נראית…
אז למה את עושה לו את אותו הדבר בדיוק?
החזרתי שוב שאלה… ולא המשכתי. כי הלוא אני רוצה לעזור לה.
אותה גברת מטופחת החליטה לרדת מבעלה ולתת לו לעשות עם עצמו את חשבון הנפש שהוא צריך לעשות, אם בכלל.
היא בעצם יצאה מהמאבק איתו על זה שאלף כרס זה בעיה בית – הוא לא פותר לעצמו את הבעיות כמו שהיא חושבת שהוא צריך לפתור… גימל – הוא לא מתחשב ברצונות שלה לבעל ספורטיווי…
מה שקרה זה שכשהיא שיחררה, הוא נלחץ. כשהיא לא הייתה שם – הוא נכנס לתמונה ו… כן. זה לא קרה מיד ואפילו לקח קצת זמן וכבוד מצידה, אבל הוא התחיל לעשות ספורט.
לשלם מחיר
אותו דבר ממש זה עם הילדים. אם אני לא עוזבת אותם להתנסות, לשלם מחירים וללמוד את החיים ברגליים, אני מדלדלת אותם.
אבל זה קורה ו"עובד" – רק אם אני לא מחכה שם למטה עם רשת בטחון כפולה ושלושה חוטי ניילון נסתרים.
כשאני עוזרת מדי לילד שלי, לא יעזור כלום, אני מחלישה אותו. שריר האחריות שלו הולך ומתנוון. הוא הרבה פעמים תלוי במישהו בחוץ כדי לפתור לעצמו את הקושי או כדי להיות שמח, וסביר להניח שאני אמשיך לגהץ לו את הויזה גם בגיל שלושים וארבע עם חמישה ילדים…
נכון. לעזוב זה אולי התנועה הכי קשה לנו בנפש כהורים כי בעולם האינסטנט העמוס לעייפה בכפתורים ושלטים, תמיד נדמה לנו שהתפקיד ההורי שלנו זה לדבר על זה ולשכנע וש"צריך לעשות משהו".
כשאנחנו במקום הזה של לפתור לו את הבעיה – אנחנו חושבים בעצם על עצמינו. אנחנו לא רוצים "ילד כזה" או מפחדים שהוא יפול ויהיה לנו כואב או קשה או מלא עבודה של נקיון ושיפוץ.
אבל אם אני באמת אוהבת אותו – אני לא עושה את העבודה המלוכלכת במקומו. אני גם לא "רק משכנעת".
וגם לא אומרת ברגוע, בקטנה או בתזכורת כי הוא יודע ובענק מה אני חושבת ומה נכון לעשות.
אם אני עימו, אבל עוזבת, אני לא אחשוב על עצמי, על איך אני יוצאת כאמא, או איך אני מרגיעה את רגשות האשם לי, אלא אאפשר לו את המרחב לטעות, ליפול וגם להצליח.
מכבדת אותו
מפרש אונקלוס את הכפילות במילה עזוב: "משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפריק עמיה" (= עזוב את מה שבלבך עליו ועזוב עמו).
כי פעם ראשונה אני צריכה לעזוב את עצמי, ולהפסיק לדחוף את הרצון שלי או להרגיע את עצמי או להיות בסדר, ובפעם השניה אני עוזבת גם אותו, מכבדת את הרצונות שלו ומאפשרת לו לעזור לעצמו.
