כל מאמרים

מה מלמד אותנו ליל הסדר – ה-לילה של הילדים על הדרך הטובה ביותר בחינוך ? מה כוחה של שאלה? ואיך כל זה קשור לחג החירות דווקא? | מפסיקים לנאום ונותנים לילדים לשאול נראה לי שאם רוצים להגדיר במשפט אחד את הדור שלנו, אולי הכי מתאים לקרוא לנו "שאינו יודע לשאול". היום אנחנו לא בועטים, חוקרים מחפשים או שואלים. אין שום מהפכות אידיאולוגיות. אנחנו לא רוצים לשנות את העולם. בעצם אנחנו די ציניים על מי שמציל ליוויתנים או על מי שדבר בקנאות על העקרונות שלו ולא משנה אם זה אוכל אורגני או רפורמות בחינוך… לא מזמן יצא לי לשמוע רב שאחראי על ניהול והפקת סמינרים לבעלי תשובה. פעם, סיפר, היו עוסקים בהוכחות על אמיתות התורה והויכוחים האידיאולוגיים הסוערים היו נמשכים לתוך הלילה. היום, ככה הוא אמר, אף אחד לא מחפש יותר הוכחות מעמיקות. מספיק להביא רב מצחיק, שיעשה להם טוב על הנשמה. הדור של הסבים והסבתות שלנו או אולי ההורים שלהם היו בחינת "חכם". הם היו תלמידי חכמים, מלומדים, מעמיקים, שידעו היסטוריה וניגנו על פסנתר. אחריהם הגיעו הדור שבעט בכל מה שקדם לו, קיבוצניקים, היפים או פרופסורים, שרצו להתחיל משהו חדש ו"נכון" יותר. אחריו הגיע דור התם. זה היה המוסכניק או החקלאי של פעם עם מוסר עבודה וישרות בלתי מתפשרת. אבל היום, ותתקנו אותי אם אני טועה, הילדים שלנו הכי קרובים ל"שאינו יודע לשאול". נדמה שגדל כאן דור כל כך חסר שאיפות או רצונות גדולים, חסר אנרגיות ואדיש לחיים. אז איך מנערים את הילדים שלנו מהמנח הקבוע שלהם של רביצה על הספה עם פחית קולה וצ'יפס בשקית מרשרשת ולבהות באיזה מסך משעשע? כולנו מכירים צעירים שלא ממהרים לשום מקום גם בגיל שלושים. עדיין גרים בבית ועוד לא בטוחים מה הכי מתאים להם ללמוד. היצר הרע של הילדים שלפני דור היה למרוד ולבעוט. היום היצר הרע שלהם זה "אין לי כח"… קשה לו לקום בבוקר. הוא חסר מוטיבציה לכלום.   אז מה זה בכלל לשאול? שאלה זה חסרון. איזשהוא קושיה – קושי שיש לי. איזו התלבטות או חוסר מנוחה שאני רוצה לפתור. שאלה בעצם מורה על רצון. והרצונות שלנו זה הדלק של הכל. זה בעצם כח החיים. אז איך מנערים את הילדים שלנו מהמנח הקבוע שלהם של רביצה על הספה עם פחית קולה וצ'יפס בשקית מרשרשת ובהיה באיזה מסך משעשע? ליל הסדר את התשובות לכל זה אפשר למצוא… כמה ארכאי… וכמה חדשני… דווקא בליל הסדר. איך בנוי הלילה המיוחד הזה? כל כולו שאלות. ההגדה אומרת לנו: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". (שמות, יג, יד) אתה מת ל"לחנך" את הילד. אתה כל כך רוצה להסביר לו מה נכון ומה לא נכון. מה עיקר ומה טפל. נכון, אתה רוצה. אבל אז אתה לא חושב על טובתו. חכה! זוז רגע! תן לו את המרחב לשאול. תן לו רגע לרצות לשמוע בעצמו. לייצר לעצמו חסרון וקושי. "והיה כי ישאלך בנך" תן לו לשאול ואז תענה. והשאלה הזאת היא משהו ששזור בכל ליל הסדר. בתחילת הסדר – לילד יש תפקיד אקסלוסיבי לשאול את הקושיות, אחר כך אוכלים מצה, שנקראית גם לחם עוני "הא לחמא עניא", שזה בין השאר בגלל שעונים עליה לשאלות. ואם הילד לא שואל, אנחנו מגרים אותו לבירור, אנחנו עושים כל מני פעולות מוזרות, כחלק מהותי מהסדר, "וכל זה כדי שיראה התינוק וישאל מה נשתנה" (ליקוטי הלכות, ו', כ"א) – יושבים על כרים וכסתות ושותים בהסיבה. בקערה מיוחדת אנחנו מסדרים סימנים. נוטלים ידיים שלא כסדר לאכילת הכרפס. חוצים את המצה ומטמינים אותה. אוכלים ירקות "לא טעימים" כמו מרור וחזרת. פותחים את הדלת ומשאירים כוס גדולה לאליהו הנביא, ויש כאלה שממחיזים את יוצאי מצרים חגורים וצרורותיהם בידם. חירות בעצם שאלה היא סימן של אחריות על הלמידה והברור. היא ההוכחה שהילד רוצה לדעת. שאיכפת לו. כי כמה שנהיה חכמים, אם הילד לא שם כדי לקבל מאיתנו – מה זה שווה? ואולי זה מה שהכי הכי חסר לנו מבעד למסך השלטים והכפתורים… דור שבו חצי מאוכלסיית העולם נוטלים תרופות נגד דיכאון, ומשהו כמו שלושים אחוזים מהילדים לוקחים כל בוקר ריטלין, כדי להצליח לתפקד. הילדים שלנו לא שואלים כי אנחנו נותנים להם מתנות בלי סוף. אנחנו לוקחים אחריות במקומם ועושים בשבילם את העבודה. השחורה  או הנקיה. נכון, זה ממש לא קל לצאת מעמדת האמא  שרצה אחרי הילד עם הבננה ביד אחת ועם הטלפון למורה לחשבון ביד השניה, כי אנחנו כל כך לא רוצים שייפלו, אנחנו כל הזמן רוצים שיהיה להם טוב, אבל זה כל הסיפור של פסח, חג החירות. אנחנו מגדלים דור שלא יודע לשאול – כי אנחנו לא נותנים להם, מכל הכוונות הטובות, את ה"ספייס" להפסיק להיות לא יודעים לשאול ולהתחיל להיות "רעבים" לתשובות ופתרנות. למידה בשאלות גם כיועצת ומנחה – השאלה היא הבסיס להכל. אם נאמתי, אמרתי או לעסתי – אני יודעת שמעדתי. רק אם שאלתי ושאלתי ושאלתי ברור לי שעשיתי את העבודה כמו שצריך, כי אז אני מניחה כמה הנחות יסוד: אחת – אני רוצה לברר מה הקושי שלך, ולא להלביש עלייך את הקושי שנראה לי. שתיים – אני מאמינה שהפתרון הוא בעצם אצלך, ואני פה רק על מראה או חלון או מנוף. ושלוש והכי חשוב, האחריות לתהליך – תהיה שלך ואז אני מאפשרת לך להתחיל שינוי אמיתי שיביא איתו לחיים שלך הרבה ברכה ושמחה של אחריות וחירות.

למה אני לא עושה שינוי מבורך בחיים שלי?? אני בטוחה שהגיל, הכסף או אולי העבר תוקעים אותי, אבל מה אני כן מרוויחה ובגדול?? | להתבונן על הרצונות שנסתרים ממני תמיד קינאתי במאורגנות האלו שהבישולים של שבת מוכנים כבר ביום חמישי, החלות בשישי והעוגות נשלפות להן מהמקפיא… למה אני דוחה לרגע האחרון ומכניסה בלחץ את השבת?? למה אצלי הכל תמיד מחכה למחר? ___________ בניגוד למה שחשבנו עד היום, במקומות שאנחנו לא מצליחים לעשות שינוי בעניין שחשוב לנו, יש לנו שני רצונות סותרים. רצון חיצוני, זה שאומר לנו לא לדחות דברים או להתחיל לאכול בריא או לשנות מקום עבודה ורצון פנימי, שלא תמיד מודע לנו, ש"בגללו" אנחנו דוחים שוב ושוב, ממשיכים לאכול ג'אנק ונשארים באותו מקום עבודה. ברצון החיצוני, נדמה לנו שאנחנו רוצים לעשות שינוי אבל לא יכולים מהמון סיבות ואילוצים: הסביבה או התורשה, האופי שלנו, המזל וכו', אבל הרצונות הנסתרים שלנו מספרים לנו את האמת הפשוטה וההגיונית שאנחנו בעצם לא רוצים… כי באמת אם נתבונן בכנות, נגלה שגם אם אנחנו, לדוגמא דוחים למחר כל דבר, יש דברים שנהיה אקסטרא זריזים, כמו אם נצטרך להגיע לקבל את הפרס הראשון בלוטו… למרות שטענו שנים בנחרצות שזה "גדול עלינו"… איך קרה שהמשימה הבלתי אפשרית נהייתה כל-כך קלה?? כי פשוט רצינו. רצון הוא הדלק של כל מעשה ולכן אם לא עשינו את השינוי המיוחל – האמת הלא תמיד נעימה לדעת היא שעד עכשיו לא רצינו… אבל ל-מ-ה ? ? יש המון מניעים, לא תמיד מודעים, ל"למה" הגדול הזה. אולי אני מפחדת מ"מה יהיה כשתיפתר הבעיה", מה יקרה כשאני כבר לא אהיה מובטלת או חולה או בודדה או כועסת-כרונית? אולי יותר נוח לי להאשים את אמא שלי או את בעלי, את האופי או את המזל במקום התקוע כדי לא לקחת אחריות?… אולי עם המשקל העודף, חוסר המימוש העצמי, הרווקות המאוחרת או הכעס אני מעדיפה להיות קורבן? חשובה? צודקת? להיות נזקקת? מתלוננת? עליונה? עד כמה שזה יישמע לא תמיד הגיוני, אני לא עושה שינוי בחיים שלי – כי שם יש לי רווח! רווח שאני לא תמיד מודעת אליו. אני אמנם משלמת מחיר כבד, אבל הרווח  שווה לי יותר… ה-בירור החשוב ביותר כדי להתחיל לשחרר את החיבוק-דוב הזה מהקושי שלי הוא שאלת השאלות של "מהו הרווח שלי, מה יוצא לי מזה כשאני נשאר עם הבעיה?" לאתר את הרווח לשיחת ייעוץ הגיעה אשה, (סיפור אמיתי בשינוי פרטים) שעובדת כעצמאית, שהתלוננה על חובות שצברה בגלל דחיינות. "מה מונע מבעדך להספיק את מה שאת רוצה?" שאלתי. "החובות לא מניחים לי לעבוד בראש שקט. אם היה לי רוגע הייתי עובדת ומרוויחה מספיק…" שאלתי אותה אם יש דברים בבית שהיא עושה ללא דיחוי והיא סיפרה שהיא ה-קונדיטורית של המשפחה. "אז מה קרה שם? שאלתי, הרי גם שם יש חובות וטרדות…? איך שם את לא דוחה ועוד נהיית "אשת חיל?"— אחרי סדרה של שאלות "גילינו" את הרווח… בכל תחומי החיים, כמו באפיה – היא תמיד "וואו" ועושה דברים בגדול אבל כשזה מגיע לעבודה הבנאלית שהיא עוסקת בה שם היא מרגישה הכי לא "וואו", ולכן רוצה לא לעשות אותה ומביאה את עצמה, לא במודע, לא להספיק… למרות המחיר היקר של החובות – אותה אישה הייתה מוכנה לשלם את מחיר הרווח ולהישאר ה"סופר-וומן", שלא מתעסקת בזוטות כמו בנקים, סידורים או… עבודה בנאלית… רוצים להישאר שם לא רק ב"איך" של החיים אנחנו רוצים, לא במודע, להישאר תקועים, אלא לעיתים גם ב"מה". בסיועו האדיב של הרצון הלא מודע , פעמים רבות נייצר בעיה שנראית הכי "נסיבות החיים"… במקרים מסוימים, רווקות מאוחרת, עקרות (כשאינה בעיה פיזיולוגית), חוסר יכולת למצוא עבודה ואפילו מחלה יכולים להיות מגוייסים לצורך הרצונות הלא מודעים שלנו. למה אני, לדוגמא, לא מתחתנת עד גיל מאוחר? אם עד היום חשבתי שפשוט "לא הגיע הבחור הנכון" או ש"ידוע שבדור שלנו הבחורים לא מספיק איכותיים" נגלה שגם שם אני משלמת מחיר יקר עבור הרווח הלא מודע. יש רווקות שחושבות, לא במודע, שהן "סוג ב'" ולכן – מרחיקות מהן את החתן המיוחל כי "מי אני שמישהו ירצה אותי"… יש רווקות שבטוחות, בלי לשים לב במודע, שבן זוג זה בוס קשוח, אז למה לי בעצם להתחתן עם אחד כזה?? ועוד… ולכן, למרות שהן מתפללות על זה ללא הרף ויוצאות לשידוכים בשרשרת, מה לעשות, המציאות העגומה היא שהן לא רוצות להתחתן… לרצות "נקי" לשיחת ייעוץ אצל אחת היועצות, הגיעה אישה נשואה עם ילד בן שש שעדיין לא זכתה לילד נוסף. "אני מבינה", כך אמרה, "שאולי משהו אצלי תקוע בראש…" כשנשאלה את ה-שאלה של "את רוצה?" שהיא תמיד תחילת הייעוץ, ענתה ב"מאוד" נלהב… אבל כשהן חפרו קצת יותר, תארה שלגדל את הילד שלה זה מלחמה יומיומית, וכמה שגידול ילדים זה, כלשונה, משימה בלתי אפשרית… "אז בעצם", אמרה אותה יועצת, "כמה שזה כואב לשמוע, את לא רוצה שיהיו לך עוד ילדים…" והשאירה אותה המומה מהגילוי. וכאן, בסייעתא דשמייא, היה גם הפי אנד. אחרי כמעט שנה קיבלה היועצת טלפון מרגש של "את מוזמנת לברית!"— ______ מסביר בעל הסולם, הרב אשלג זצ"ל, שהשפע של הקדוש-ברוך-הוא, בניי, חיי, מזוניי והצלחה, גשמית ורוחנית הוא משל לאור השמש, שמאיר ברחמיו לכולם בצורה שווה. למה הוא לא מאיר גם לנו? כי אנחנו אלו שסוגרים את התריס ועוד טוענים שחשוך… אם נרצה, נפתח את התריס לרווחה להשפעתו הברוכה והרחומה של השם ונאפשר לשפע שמזומן לנו – להאיר ולהגיע גם אלינו.

האם הזיכרון שלנו פשוט קיים? או אולי מגוייס? תוצר של בחירה שלנו? למה שווה לנו לזכור או לשכוח? ומה התורה דורשת מאיתנו לזכור דווקא? | מתבוננים על זכרונות כשאמא שלי נפטרה לפני כבר עשר שנים, הדבר היחיד שנשאר לי ממנה זה זכרונות. כל יום הייתי מדליקה נר נשמה על השיש במטבח ומדברת איתה. צוחקת, בוכה ונזכרת. האמת היא שהזכרונות היחידים שליוו אותי בשנה הראשונה וכמה שנים טובות אחר כך היו זכרונות שכיווצו אותי והשאירו אותי כועסת או בודדה. עצובה או מרוחקת. זכרתי את אמא שלי חולה, צהובה ועייפה וצפו לי זכרונות ילדות עמומים שהייתי מתה להפסיק לזכור. צעקות. כעס. ריחוק וניכור. לפני כמה שנים כשהבנתי שהזכרונות האלו, מנהלים את מערכת היחסים הוירטואלית עם אמא שלי ולא נותנים לי מנוח, ניסיתי ועדיין  מנסה לזכור אחרת. אני רוצה לשים פוקוס חדש על היחסים שלי עם אמא שלי, ולהיפרד מזכרונות לא נעימים או לא מחמיאים. להסיט את הזכרון שלי ככה שאני אוכל להיזכר בזכרונות ילדות כייפים ושמחים שבעצם היו שם בלי סוף. נדהמתי לראות כמה אני יכולה לבחור גם את הזכרונות שלי ובעבודה עיקשת והרבה רצון, אפשר לשנות מה שיש לנו בקופסא ולהתחיל לחיות אחרת. והאמת היא שזה קרה לאט, אבל קרה. בעבודה של בחירה, הצלחתי יותר ויותר לבחור לראות, לחשוב ולהתעסק בזכרונות הטובים עם אמא שלי. יומולדת הפתעה שעשו לי כולם ואמא שלי אפתה עוגה כושית עם נרות ומתנה. פיקניקים ביער עם סנדוויצ'ים ותה בתרמוס. אמא שלי, אחותי הגדולה, אחותי הקטנה ואני תופרים ביחד תיק צד, עם כפתור גדול ולולאה ותחרה בקצה. אמא שלי וסבתא שלי מכינות מופלטות בלילה שאחרי סוף פסח. אמא שלי מלמדת אותי תפילה ואיפה להשתחוות בשמונה עשרה. אמא שלי קוראת תהילים בכותל כשהתקשרתי להגיד לה שאני בדרך לחדר הלידה. אמא שלי מלמדת אותי מאמר של הרב דסלר. הדג של שבת של אמא שלי. קציצות. ביצה עין שרופה בקצה. ה-מרק ירקות האגדי שלה עם הרבה פטרוזיליה. תה עם נענע. נכון, כשאני בפוקוס על הזכרונות הטובים, אני רוקמת לי עבר אחר. אני הרבה יותר נינוחה ומאושרת וזה אפשרי לגמרי, אבל מה שכן – לא נעים להודות. יש לזה מחיר. ככה אין לי אליבי מספיק משכנע על זה שלא הבינו אותי או לא היו מספיק חמים אלי. ככה אני מתמודדת פנים מול פנים עם החלק שלי של הסיפור, ועם זה שהייתי ילדה בכלל לא קלה. שבעצם עשיתי לאמא שלי כזה בית ספר שהיא היתה חייבת להתרחק כדי לשרוד מולי. ככה כבר אין לי את מי להאשים בזה שגם אני צועקת כמו אמא שלי או כועסת כמו ששמעתי בבית או שממש כמוה, גם לי אין כח לילדים… בעצם הגילוי הגדול שלי היה שכשזכרתי דברים טובים, כדי לתת לעצמי איכות חיים – היה שאולי במרכאות הפסדתי אפילו יותר… כי מרגע זה ואילך אמנם יצאתי לחופשי מכעס ורטינה אבל כבר אין לי ברירה אלא להפסיק להיות קורבן של החיים, לדעת שהיה שם המון טוב ולהסתכל לעצמי בעיניים מפוקחות של "אין הדבר תלוי אלא בי"… טראומה כשמישהי מגיעה אלי לייעוץ ומספרת על טראומה או זכרון קשה שהיה לה, זה ברור שהיא בחרה אותו בפינצטה, לא במודע, כי שם היא מרוויחה משהו חשוב יותר מהאושר והשמחה שלה. בעצם טראומה לסוגיה היא סוג של בחירה לא מודעת שלנו, וסליחה מראש אם אני שוחטת פרות קדושות… זה לא שהמקרה לא היה. הוא היה לגמרי. והוא לא היה פשוט בכלל. אולי אפילו קשה, פוגע, אכזרי או נורא. אלא שאני בחרתי להגדיל אותו. בחרתי להשתמש בו. בחרתי בלי להיות מודעת, לגייס אותו לכל מני מטרות לא מודעות וכדי להשיג את עצמי "לא יכולה", מסכנה, קורבן של מציאות. לכן כששואלים אותי אם אפשר להיפטר מהטראומה, אני תמיד עונה הכי בפשטות שכן. ובטח וברור. כי בניגוד למציאות חיים קשה ועכשווית, מזה אפשר הכי בקלות להיפטר כי זה לא נמצא בשום מקום חוץ מבראש שלי… מה שהיה וההשלכות של זה נמצאות אצלי במחשבה ולא במציאות הפיזית ולכן הם אולי הדבר הגמיש והמשתנה ביותר שאני הכי לטפל בו. בעצם לזכור או לשכוח תלוי רק בנו. קלף מיקוח לפני כשנתיים התייעצה איתי אישה לגבי בעיה בקשר הזוגי וציינה שעקב טראומת ילדות היא מתקשה להתקרב לבן הזוג שלה ולהיפתח. שמעתי את סיפור המאורע וראינו את ההקשר אל הקושי של מול בעלה. בעצם כשהיא אחזה בארוע הילדות כטראומה היא הייתה "לא יכולה", ומרוחקת שלא באשמתה, מה שהסיר ממנה אחריות לעניין או את היכולת לעבוד על זה ולשנות. כשהצעתי לה לראות מהו הרווח שלה בלהשאיר את המאורע הזה מתווייג אצלה כ"טראומה", היא הייתה מאוד סקפטית, כי היא סוחבת את הטראומה איתה כבר כמה עשרות שנים. אבל אחרי שבועיים בלבד מאותו ייעוץ היא סיפרה על שינוי דרמטי בזוגיות. היא הבינה שהסיפור עבר וחלף, אבל היא עדיין מחזיקה בו כקלף מיקוח מול בעלה. יותר מזה – היא סיפרה שקרו לה במהלך החיים עוד הרבה סיפורים לא נעימים, יותר גרועים, אבל משום מה – הוא נחקק לה בתודעה, והאחרים, לא קיבלו שום נפח ולכן נשכחו והעלו אבק, מה שחיזק אצלה את ההבנה שהזכרון הזה דווקא הוא בחירה לא מודעת שלה. לא תיטור התורה מצווה עלינו להשתמש בכח הזכרון והשכחה בצורה מושכלת. אני זוכרת שראיתי פעם את מצוות "לא תיטור" ופתאום קלטתי שאם מצווים אותי לא לזכור שהשכנה לא הלוותה לי חצי כוס סוכר וככה להלוות לה בשמחה – סימן שאנחנו מסוגלים לשלוט לגמרי במחשבה שלנו, ושזה רק הולך לשדרג לנו את החיים משמעותית. כשאנחנו נדרשים לזכור את מה שעשה לנו עמלק, בין ששת הזכירות שלנו כיהודים, אנחנו בונים לעצמינו מערכת זכרונות שתשרת את המטרה שלשמה באנו לעולם. הזכרון לוקח אותנו ל"סטיט-אוף-מיינד" נקי ומבורר, מודה ושמח יותר. רק מזכרון? בטח. הכל מקוטלג בזכרונות הזכרון מנהל את חיינו ברמה שאולי אין לה אח ורע. אנחנו בעצם זכרון מהלך. הזכרונות "קובעים לנו", אם משהו הוא טוב או לא. נעים, טעים, משמח, עצוב או חשוב. הכל הכל מקוטלג אצלינו בקופסאות של זכרונות שמהם יוצאים, בצורה אוטומטית, מקובעת וחסרת תנועה – הרגשות שלנו. בעצם, כיהודים, אנחנו צריכים בכל יום (!) לזכור נקודות ציון חשובות במסע היומי-חודשי-שנתי-אישי-לאומי שלנו, כי הן בונות אותנו יותר מכל. קודם כל את יציאת מצרים ושמישהו הציל ולקח והביא והוציא אותנו מהמיצרים שלנו, ו-הלו, אל תשכחי מאיפה באת… אחר כך אני מצווה לזכור את מעמד ההוד של הר סיני. גברת, יש מי שמנהל את העולם! אחריו את מעשה עמלק והמצווה למחות אותו מהעולם, שימי לב, אם התחלת ללכת בדרך, אל תיבהלי מנפילות וקרירות. את מעשה מרים, כי תיזכרי בדרך הפתלתלה הזאת לראות

מה ה-סוד לזוגיות טובה? מתי בן הזוג יהיה שמח להיות בבית וגם להיות איתי? | תחושת ערך בדינמיקה הזוגית מהו סוד ההצלחה של מורה או מנהיג שמביא את התלמידים שלו להישגים? מהו סודו של בעל עסק שהמקום שלו תמיד מפוצץ? מהו סוד ההצלחה של חברות קרובה? ושל זוגיות? כדי לפצח את הסוד הזה, כל אחד יכול לחשוב על מורה אחד משמעותי שהיה לו בחיים. מישהו אחד שאיתו הוא הצליח באופן מיוחד, מישהו שחולל בו שינוי. אני זוכרת את עצמי כסטודנטית לעיצוב גרפי בבצלאל. הייתי אומנם תלמידה מוערכת, אבל עדיין דשדשתי בטווח התלמידים הבינוניים. עד שקיץ אחד הגיע אלינו מעצב בריטי ידוע ומפורסם ונתן לנו שבוע מרוכז של קורס קיץ. באותו שבוע השתנו לי ולעוד כמה סטודנטים החיים. מאז השבוע ההוא, התחלתי להצטיין. משהו בי צמח, השתחרר ונפתח והעיצוב שלי עשה קפיצה משמעותית. גם הלמידה הכיתתית שלנו נראתה אחרת לגמרי. עד אז היינו כיתה של בודדים, כשכל אחד עסוק בעצמו, ומאותו שבוע ואילך הפכנו לכיתה של תלמידים שלומדים זה מזה. בשנה שאחר כך כל המורים ציינו שהם רואים שינוי משמעותי בלמידה בכיתה שלנו. מה היה שם? תחושת ערך הסוד נעוץ בשדר שאנחנו מקבלים מהאדם שנמצא מולנו, ולא משנה אם זה חבר, מורה, נותן שירות, שכן או רב. קוראים לזה תחושת ערך. מול האדם הזה אני מרגיש שווה. אני מרגיש בעל ערך ולא על תנאי, ולכן איתו טוב לי. עם אדם כזה אני מחפש קרבה וקשר ושם אני רוצה להשקיע, להיות חבר טוב או תלמיד טוב. אותו מעצב ידוע, לדוגמה, נתן לנו תחושה, בלי מילים או נאומים, שכל אחד מאיתנו הוא מעצב העל הבא. הוא נתן לנו להרגיש הכי טובים והכי שווים. אותו הדבר עם חברה טובה, עם שכנה שאני אוהבת במיוחד או מול מורה שאצלה הצלחתי לעשות שינוי משמעותי. מה “עושה את זה”? שם הרגשתי שווה. מה קורה לנו כשאנחנו מרגישים שווים, טובים, מוערכים? אז יוצא מאיתנו המיטב. אנחנו רוצים להיות טובים יותר ונדיבים יותר. ולכן אנחנו נמשכים אל האדם הזה מעוניינים בחברתו ושמחים לשמוע בעצתו. זהו סוד התקשורת האנושית. זהו סוד ההצלחה של כל עסק מצליח ושל כל מערכת יחסים. ומה קורה בבית? ובבית פנימה? הרבה פעמים דווקא בבית יש לנו תחושה שמזהים את החולשות שלנו ומעצימים אותן, ושבבית שלנו אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני מי שמכיר אותנו הכי טוב או מפני מי שמתחרה בנו או רוצה לנצח אותנו. מה עושה אדם שמרגיש בביתו שלו “על תנאי”? לא מספיק טוב? שמחפשים אותו? שהוא חייב לעמוד בתקן של מישהו? שהוא בעצם מרגיש, באופן לא מודע, לא שווה? הוא יחפש לעצמו אוויר לנשימה, קיום, ערך חלופי. כאן הוא מרגיש אפס, לא שווה או אבוד, ולכן הרבה פעמים הוא בוחר לברוח. יש בני זוג שמשתבללים ומתרחקים. לא משתפים או לא מתעניינים. יש כאלה שמתכנסים בתוך הפלאפון או המחשב. אחרים ימצאו את שאהבה נפשם בעבודה ואז, לרוב בלי שישימו לב לכך, יגיעו מאוחר הביתה או יחפשו עיסוקים אחרים עד מאוחר, או חלילה יחפשו את הערך האבוד אצל בן זוג אחר שיספק להם את תחושת הערך הזאת. רוב בני הזוג יבחרו להשיב מלחמה באותה המטבע. הם גם ינסו לתת לצד השני תחושת חוסר שווי. הם ייהפכו, לא תמיד במודע, להיות בני זוג כועסים, ביקורתיים, קשים או לוחמניים. אבל יש גם כאלה שיחיו עם תחושת חוסר הערך הזאת כל החיים, בלי לחפש תחליפים. חלקם ייהפכו לבני זוג “עציצים”, כאלה שהדעה שלהם לא משמעותית ומי בכלל סופר אותם. סוד הזוגיות הטובה אז אם אנחנו מחפשים רק מפתח אחד ויחיד לזוגיות טובה, הסוד הוא לתת לבן הזוג תחושת ערך. למילה שווי יש שני מובנים: שווה – במובן של שקול, זהה לי. שנינו שווים. יש לך דעה שונה משלי, אבל היא לא פחות טובה, אלא אחרת ושווה לדעה שלי. וגם שווי במובן של בעל ערך. יש לך ערך מוחלט שלא משתנה אף פעם, שלא מתכלה ולא תלוי בכלום. אתה בעל ערך מעצם היותך. בעצם אנחנו מדברים על אהבה שאינה תלויה בדבר. בלי תנאים, בלי “אם”, בלי תלות בשום הצלחה שלו, בלי שזה יהיה מותנה בתכונה טובה כזאת או אחרת. פשוט לאהוב ולייקר, בלי קשר להצלחה שלו ובלי קשר למה שהוא נותן לי או למה שאני מקבלת מהקשר. לתת לו להרגיש, אבל לא בצורה של מניפולציה, אלא “על אמת”, שכאן בבית הוא מוזמן לפשוט את הבגדים החגיגיים שהוא לובש בחוץ, כדי להיראות טוב או כדי לקבל הערכה, ולהיכנס לנעלי הבית הישנות והמרופטות שלו, כי כאן לא משנה לנו מה הוא לובש או איך הוא נראה, איך הוא אוכל וכמה, אם הוא עצבני, מכונס או קשה, אם הוא ירא שמיים או לא. כאן אנחנו לא מבקרים אותך. תהיה מי שתהיה – אתה אהוב, חשוב ובעל ערך. מה קורה לאדם שמרגיש שווה, תמיד ובלי תנאי? מה קרה לי מול אותו מעצב-על בריטי? משהו בי השתנה והייתי במיטבי. נכנסתי לקורס – להזכירכן, קורס של שבוע בלבד – בינונית, ויצאתי מצטיינת! מה שהוא ראה בי גרם לי לראות בעצמי את הטוב והביא אותי ללמוד הכי טוב ולהיות מבריקה. זה מה שיכול לקרות גם לבעל. כשהוא ירגיש שווה – הוא יתמלא וירגיש טוב, ואז הוא יהיה בן זוג נדיב, מפרגן, אכפתי, מרומם ומחמיא. חברה סיפרה לי פעם על בעל שלא עושה כלום בבית. הקניות, ארגון הבית, הארוחות וכל השאר – תמיד על הכתפיים שלה. למעשה היא אף פעם לא קיטרה על זה במוצהר, אבל בפנים היא הרגישה שהוא חסר התחשבות. כשדיברנו על זה, הצעתי לה רק להפסיק לשפוט אותו לחומרה ולקבל אותו ממש ככה, לחשוב שהוא תמיד בסדר, שווה ואהוב, ולא רק בתנאי שסוף סוף יעזור קצת בבית. “הרי ממילא את עושה הכול לבד, אז מה דעתך רק לשנות את ההסתכלות שלך עליו?” באותו ערב היא מצלצלת ואני שומעת אותה בקול עמום: “תקשיבי, אני מתקשרת אלייך מחדר השינה כי אני לא רוצה שבעלי ישמע… לא תאמיני, אבל הוא הגיע היום יותר מוקדם מהרגיל, ומה שמדהים זה שהוא נכנס עמוס שקיות סופר עם באגטים, גבינות מפנקות ועוד כל מיני מצרכים לארוחת ערב. כשעמדתי מולו המומה, הוא קלט אותי ואמר לי: מה יש, אסור לי להביא מדי פעם ארוחת ערב?” אם אני רוצה לשמר זוגיות מכבדת, אוהבת וחברית – הסוד הוא לתת לבן הזוג תחושת ערך בלי תנאי. אם הוא ירגיש שווה בבית שלו – הוא ירצה להיות שם. הוא ירצה להיות חלק ויתגלה, ברוב המקרים, כבן זוג נדיב ומתחשב.

מה קרה כשהמתבגר שלי הסכים (!) שאני אכין לו בבוקר סלט, כמו לאבא? ומה גיליתי כשחתכתי את הסלט לבעלי וגם לבן שלי? | מבררים אצלינו בראש, מי קודם למי, הילדים או הבעל? כבר כמה שנים שאני אשת חיל מהממת שמכינה כל בוקר סלט מושקע לבעלי ואורזת אותו בקופסה כדי שייקח לעבודה. אין עליי. אבל מה, להגיד לכם שאני עושה את זה באמת בכיף? האמת היא שלא. בין כל המטלות של הבוקר, שכוללות חיפוש קפוצ’ון אבוד ומריחת סנדוויצ’ים וחתימה על פתק איחור ושאר עניינים לחוצים, לא הכי מתאים לי להתחיל לשטוף חסה ולחתוך ירקות לבעלי היקר והטבעוני (מה הסיפור שלו? למה הוא לא יכול לקנות פלאפל כמו כל החבר’ה בעבודה? הוא לא קולט שאני מתרוצצת כאן כמו משוגעת? זה רק מה שחסר לי על הבוקר? ועוד כהנה וכהנה טענות שאף פעם לא אמרתי בקול). אז לפני שנתיים, כשהבן שלי יצא לישיבה וסיפר לי מה כולל תפריט ארוחת הצהריים, הצעתי לו בחמלת אם יהודייה להצטרף לחגיגת הסלט היומי, כי ממילא אני עומדת לשטוף ולחתוך, מה גם שחשוב לי שיקבל דרישת שלום ביתית מדי יום. אז התכשיט שלי בן השש עשרה לא הרים עיניים מהעיתון, רק הנהן קלות בראשו והסכים (!) שאני אכין לו סלט, והאמת היא שהייתי מאושרת. באמת. במשך כמעט שנה עמדתי במטבח חגורה בסינר להכין לשני הגברים שלי אוכל בריא ומושקע, אבל נדהמתי לגלות עד כמה שני הסלטים שונים לגמרי. את הסלט של בעלי אני מכינה חצי רוטנת עם מחשבות קורבניות-מתמסכנות של “אין לי ברירה” ו”איזה תיק”. אבל את הסלט של הבן שלי אני מכינה ממש בשמחה. אני גאה להכין לו אותו, אני מאושרת להכין לו אותו ומרגישה שאני עושה את תפקידי כאם בצורה הכי נפלאה שיש. וואו. זה היה גילוי נורא. הילד בראש בואו נודה על האמת: מיקמנו את הילדים הרבה לפני הבעל. עם הילדים אנחנו רוצות להיות חברות. אנחנו רוצות להשקיע בקשר איתם ולתת להם מרחב אישי להתפתחות. לא להלחיץ את הילד, להכיל אותו, להעניק לו, לכבד את רצונותיו ודעותיו. לא לכפות עליו את עצמי כי “יש לו דרך משלו”, ולטפל בו כשהוא חולה או נזקק. כל אלה הם דברים נפלאים ביותר. ברור. אז איפה כל זה כשזה מגיע לבן הזוג? איתו אני מלחיצה, תובענית וכופה את הדעות שלי. שם אני לא מוכנה להשקיע בקשר אם הוא לא מתחיל קודם ומתעצבנת כשהוא חולה או כשאין לו כוח למרוץ שלי. נדמה שבחברה המודרנית, שבה ההיררכיה הטבעית של המשפחה התעוותה לגמרי, הבעל ממוקם אחרון ברשימה, אחרי הילדים, אחרי כל המטלות של היום ואפילו אחרי אמא שלי או העבודה… אנחנו דואגות להתקשר אליו כשחסר לחם וחלב, או כדי לשאול אותו מתי הוא כבר מגיע כי כבר אין לנו כוח. מתי בפעם האחרונה באמת ראינו אותו, לפחות כמו את הילדים? אז הרבה נשים יהנהנו בהסכמה כי חשוב לשפר ולחזק את הזוגיות מהטעם המתנשא של ”כי בסוף הילדים עוזבים את הבית ואנחנו נשארים לבד…”, ובלי לשים לב אנחנו שוב משתמשות בו לעת צרה, ושומרות אותו רק לזמן שהילדים יצאו מהבית. הוא מקלקל ובאמת, אחת התלונות שעולות הכי הרבה בסדנת הנחיית הורים היא על הבעל. בנושא שהפך להיות מקודש ושברירי כמו חינוך הילדים, יש לנו אליו המון טענות – כשהילד ממוקם כמובן במרכז. נדמה לנו שהוא כועס מדי על הילדים וזה עושה להם טראומות, אבל אנחנו לא רואות שמי שמדליק אותו בכל פעם מחדש הוא הילד – והאבא לא פחות בטראומה… אנחנו בטוחות שהוא אמור לשבת עם הילדים לשעת איכות כמו שקראנו בספרים, אבל מרוכזות רק בטובת הילד ולא חושבות אם יש לו רצון או זמן או כוח. או שנראה לנו שהבעל “לא פרטנר” בגידול הילדים, כי הוא לא עושה מה שאנחנו רוצות ולא מיישר איתנו קו בשאלה איך אבא צריך להישמע, לחבק ולהיות. כשעולות בסדנא התלונות הקבועות, ואני מסבירה שנגיע לדבר על קונפליקט אבא-אמא רק בשיעור השמיני, נשים מחכות בכיליון עיניים לשמוע איך מחנכים אותו סוף סוף להיות אבא טוב בשביל הילדים… המלך והסמרטוט סיפרה יעל אליצור על אמא בסדנת הנחיית הורים שהעלתה בעיה עם הילד שלה, בן השנתיים. מאז שנולד היא קמה אליו כל לילה. בעקבות הסדנא היא החליטה לנסות דבר חדש ולהפסיק לקום אליו כדי לאפשר לו להתחיל לישון לבד, אבל בעלה ששמע את הבכי בלילות ביקש ממנה שתקום אל התינוק כי הוא עובד קשה וזקוק מאוד לשנת הלילה. “מה הוא חושב לעצמו? למה שאני יקום בשבילו?”, שאלה, “הרי אני חייבת להרגיל אותו לישון”. “שנתיים קמת למלך בלי שום בעיה”, ענתה לה יעל, “ועכשיו כשהסמרטוט מבקש ממך לקום – את לא מוכנה…?” בעצם הפכנו את היוצרות. אנחנו דורשות מהבעל ומכילות את הילדים, כועסות על הבעל ומרחמות על הילדים, מתנשאות על הבעל ומתכופפות מול הילדים. אנחנו דורשות מהבעל שיתאים את עצמו אלינו, אבל כל הזמן מתאימות את עצמנו לילדים… ככה שהצורה של המשפחה היום היא שהילדים למעלה, מתחת נמצאת אמא ואי שם למטה – אבא… אבל אם נחזור לצורה המקורית של המשפחה נגלה שאבא ואמא קודמים לילדים, פשוט כי הם היו כאן קודם. כי ההורים הולידו את הילדים ולא להיפך. אם כתפיסת חיים נמקם את האבא בראש, לפני הילדים, ונכבד בו לפחות כמו שאנחנו מתחשבות בילדים, אם לא יותר, כנראה שבעיות הזוגיות שלנו יפחתו משמעותית אם לא ייעלמו לגמרי. מה שבטוח הוא שהבעל יהיה בעננים והזוגיות שלנו תפרח. אני ארצה להשקיע בקשר, אני אכבד אותו. אני אראה אותו. אני לא אתנשא עליו ולא אנסה לחנך אותו. ואז הרווחתי פעמיים: גם התמקמתי נכון ולימדתי את הילד שלי שיעור חשוב לחיים, לימדתי אותו שהוא אמור לשאת עיניים אל אבא ולהתאים את עצמו אליו ולא להפך, אבל גם קיבלתי בחזרה בעל שמרגיש חשוב ומוערך, וסביר להניח שמכל הסיפור הזה הוא ירגיש טוב בבית. דמות לחיקוי והערצה סיפרה אמא לשישה ילדים גדולים ובעלי משפחות בעצמם, שאצלם אבא היה מאז ומעולם דמות לחיקוי ולהערצה. כששאלתי אותה איך היא מסבירה את זה היא סיפרה שאצלה בראש היה ברור כשמש, שאבא תמיד קודם לכולם. בכל מצב. הזמן, הכוח והנוחות של אבא קודמים בעיניה לכול, ומי שאמור להתגמש ולכבד הם הילדים. את האוכל לשבת, לדוגמה, היא הייתה מכינה לפי הטעם שלו בלבד, והיה ברור לה שאם הילדים אוהבים קציצות, אבל אבא לא – הן לא יעלו על שולחן השבת, כי הילדים יתאימו את עצמם לאבא ולא להפך. (כששמעתי את סיפור הקציצות העברתי בראש, לבושתי הרבה, את כל המטעמים שאני תמיד מכינה לילדים בעמל ולעומת זאת את ההתחשבות שאני דורשת מבעלי בנושא…). ככה גם בנוגע לעישון של בעלה שהיה ביניהם

מה קורה כשאני חושבת שהוא לא בסדר? ואיך הוא מחזיר לי חזרה? והאם המלחמה הזוגית הזאת אכן תעזור לי לשנות אותו? | מתחילים לחיות בשלום אז הבנו שאני מנסה לשנות את בן הזוג כבר שנה או חמש או עשרים שנה וזה לא הולך לי. והבנו שכל עוד בן הזוג לא רוצה להשתנות – זה גם לא ילך לי. אני מאוכזבת או מתפוצצת ומנסה שוב ושוב להסביר לו למה הוא טועה, ותוצאות – אין. הוא לא זז. מה בעצם קורה בינינו? קרב. מאבק. מתפתחת בינינו סוג של מלחמה. כיפוף ידיים. כל אחד מנסה להיות “מלמעלה” ורוצה לנצח את השני כך שידו תהיה על העליונה. מלחמה בין בני הזוג יכולה להיות בכל נושא אפשרי: תתחיל דיאטה. תפסיק להעיר לילדים. למה אתה לא מספיק מפרגן לי? אתה בעייתי כמו אבא שלך. מתי כבר תתלה את המדף? כל הגברים עוזרים לנשים שלהם. נמאס לי מהאדישות שלך. אתה לא חבר. אתה לא מביא מספיק כסף הביתה. ועוד ועוד. המלחמה הזוגית הזאת יכולה להיות מלחמה יומיומית ומתישה על כך שאני לא מרוצה מבן הזוג באופן כללי, ויכולה גם להיות מלחמה מקומית, מלחמונת, על משהו קטן או גדול שמפריע לי אצל בן הזוג. עמדה נפשית חשוב להבין, מלחמה היא עמדה נפשית-פנימית כך שהיא יכולה להיות קולנית ולהתבטא בדיבורים או מעשים, פיזית או מילולית, אבל באותה מידה היא יכולה להיות גם שקטה ואלגנטית, בתגובות מנומסות. יותר מזה, אצל רובנו חלק נכבד מהקרבות הזוגיים בכלל לא מודעים, כך שעל הרבה נושאים אנחנו עסוקים בכיפוף ידיים הדדי סמוי, בלי ששמנו לב. מעוצמת המלחמה הזאת יכולים לקרות שני דברים, לרוב לא מודעים. יכול להיות שהצד השני יחזיר מלחמה גלויה. הוא משתולל, מקלל, קשה ועצבני. וגם יכול להיות שהצד השני יחזיר מלחמה, אבל בדרך שקטה. הוא חופר שוחות ומתחבא בהן מאימת האויב. הוא בורח. הוא מסתגר. לא משתף אותי בענייניו האישיים. עובד עד שעה מאוחרת. מעדיף לצאת עם חברים. ישן עד מאוחר. בורח לאינטרנט או מגיע עד כדי יצירת קשר עם אישה אחרת, חלילה. ניסיון להכניע את הצד השני בעצם כל פעם ששני בני הזוג מגיעים מלמעלה זה אל זה עם אמירה של “אתה לא בסדר, תשתנה!”, נפתחת מלחמה. מה קורה כשבן הזוג מרגיש שמישהו מנסה לשנות אותו? לעיתים הוא יסכים להשתנות, אבל ברוב המקרים הוא מרגיש מותקף ולכן, כמעט תמיד, מחזיר באופן טבעי באותה המטבע וטוען מולי: “את לא בסדר”. ככה מתפתח בינינו מאבק, כאמור, לפעמים רק במחשבות שלנו, על מי צריך להשתנות ומי צריך ליישר קו עם מי. המלחמה, על כל ביטוייה והשלכותיה, היא ניסיון להביס את הצד השני ולהביא אותו להיות מה או מי שאני רוצה, וכוללת עולם שלם של ביטויי מלחמה. הוא יורה בי (“את לא בסדר”). אני מתבצרת (“בטח שאני בסדר”). הוא לא נכנע (“את האישה הכי לא בסדר בעניין הזה”). אני מביאה לזירה נשק חדש וקטלני (“מי שמדבר! אני ככה כי אתה לא גבר”). הוא נכנס לבונקר (“את יודעת מה? נראה מי לא גבר. לא אכפת לי ממך”). אני נפצעת (“איי, כואב לי להיות לבד”). הוא יורה לעברי ומנסה להכניע ולהביס אותי בכל כלי נשק שיש ברשותו (“אני לא צריך אותך”). אני מציעה הסכם שלום (“אני אשתנה אם אתה תשתנה קודם”). הוא מפר את שביתת הנשק (“לא מתאים לי, אני לא משתנה”) וכן הלאה. כל אחד מהצדדים מתגונן ונשאר בעמדתו – ובמקביל לא מוותר, נאבק ומחזיר מלחמה. זה לא תיאור מוגזם וגם לא סימבולי. זה ממש ככה. בעצם בגלל עמדת השיפוט או ההתנשאות של כל אחד מאיתנו, הצד השני מנסה, כמו כל מי שמתקיפים אותו, לשרוד ולהגן על עצמו בכל דרך אפשרית. בלי שאנחנו מודעים לכך אנחנו מגיעים ביחסים הזוגיים לאבסורד של ממש. הרבה פעמים מול בן הזוג יוצאות מאיתנו מפלצות שאנחנו לא מכירות בעצמנו, אמירות קשות והתנהגות מעליבה, משפילה ומזלזלת. וכל זה על מה? על זה שהוא לא עושה מה שנראה לי שהוא אמור לעשות. טלי, משתתפת בסדנא, סיפרה על בעלה שעובד כעצמאי ו”מכור לעבודה”. הוא מגיע הביתה מאוחר, לא עוזר בבית ועם הילדים, ובניגוד למה שהיה עד לפני כמה שנים גם לא יוצא איתה לבלות. מה היא עושה? מתוסכלת. כועסת. עצבנית. אתה חושב שאין לך בית? איזה מין בעל זה שרואה את הילדים רק בשבת? אתה לא רואה אותי ממטר… היא כמובן העירה לו בלי סוף, איימה עליו שהיא תעזוב ושנשבר לה, וגם התחננה שיבין שהיא מתמודדת לבד עם הבית והילדים, אבל הוא – בעבודה עד שעות הלילה המאוחרות. מה יש ביניהם? קרב איתנים. היא יורה עליו “אתה לא בסדר, אתה לא יכול לעשות כאן מה שבא לך”, ומנסה לכופף אותו עם הכעס או הקרירות שלה. והוא נכנס לבונקר של העבודה, מתבצר ומחזיר לה כפליים כשהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, תוקע אותה כל היום עם הילדים לבד, מצפצף על הבקשה שלה ואומר לה בלי מילים: “את לא תנהלי אותי”. כולם מפסידים האם המלחמה הזאת מועילה? האם היא מקדמת? בכלל לא. הכלל במלחמה הוא שכולם מפסידים. פליטי מלחמה. אני בעצם מפסידה פעמיים: גם לא קיבלתי מה שרציתי – כי כאמור, למרות התותחים הכבדים שהפעלתי מולו, הוא לא השתנה – וגם יצאתי מופסדת. מן הצד השני, בן הזוג חטף יריות ויצא פצוע ולכן מחזיר מלחמה ומתבצר, ובינינו קורה מה שזוגות רבים מתארים כהתקררות בקשר. בעצם, כשכל אחד מאיתנו תובע מהצד השני להשתנות והצד השני מתנגד ומחזיר מלחמה – אנחנו מתישים זה את זה ומשלמים מחיר יקר של ריחוק וחוסר עניין. בדוגמה של טלי, מי מנצח בקרב? אף אחד. מי מפסיד? כולם. היא גם יורה ומוציאה המון אנרגיה על המלחמה, וגם מטפלת לבד בילדים ולא זוכה ליציאות שהיא כל כך אוהבת עם בעלה. הוא חוטף כל היום ונשאר בלי אישה, וגם גומר את היום שלו בעבודה בלי ליהנות מהילדים ומהחיים בכלל. על מזבח האגו של “אתה לא תגיד לי מה לעשות” היא והוא יוצאים עצבניים ומתוסכלים, ובעיקר לא מקבלים את מה שהם רצו. להניח את הנשק מה אפשר לעשות עם הקרבות? אז כמובן שאפשר להמשיך להילחם, את זה אנחנו יודעים לעשות מצוין. מצער לראות זוגות שנאבקים זה עם זה ולא מוותרים, גם אחרי שלושים וארבעים שנה. אפשר גם כביכול להרים ידיים, בסגנון “יש לי בעל דפוק אבל אני תקועה איתו ואין מה לעשות”, מה שמשאיר אותנו עדיין במלחמה. כי לכאורה ויתרתי על השינוי ואני לא מתפוצצת בחוץ – אבל באמת, אני עדיין מגיעה מלמעלה בעמדה שיפוטית ורוצה שישתנה. אני עדיין מבעבעת מבפנים ונמצאת במלחמה. מהי האפשרות השלישית? לצאת מהמלחמה! להניח את הנשק. להפסיק לירות. או

למה אנחנו מפחדות להיות נזקקות? חלשות? לא יודעות? ומה קורה ביננו כשאני סוף סוף לומדת לבקש עזרה? |  ללמוד להגיד "קשה לי" אביגיל העלתה בסדנת זוגיות בעיה שיש לה עם בעלה. היא עובדת, מחזיקה בית עם ילדים, אבל עסוקה עד מעל לראש עם הבעיות של הילדים המתבגרים ומרגישה שהיא כמעט מתמוטטת. אביגיל היא בעצם סופרוומן שאצלה הבית תמיד מבריק, הילדים לבושים טיפ טופ והיא עובדת מצטיינת בשתי משרות. עד עכשיו, כשהילדים עוד היו קטנים והכוחות שלה אפשרו לה, היא עשתה הכול ממש לבד ובשמחה אמיתית של עשייה מבורכת, ובעלה סמך עליה במאה אחוז, ונהנה מהסידור ביניהם. אבל בשנה האחרונה, אחרי כמעט עשרים שנות נישואין, היא מספרת על עומס יתר שהביא אותה לחולשה גדולה. אחרי ביקור אצל רופא המשפחה, שנתן לה מיידית שמונה ימי חופשת מחלה, היא הבינה שהיא לא יכולה להמשיך ככה. בעלה, שהתרגל לאישה הכל-יכולה שלו, לא משתף פעולה עם הבקשות החוזרות ונשנות שלה להתעסק בכל העניינים שנערמו וזקוקים לטיפול דחוף. כל מיני בדיקות וקניות וסידורים וטלפונים למורים מקבלים אצלו מענה של “כן, בטח, אני מטפל בזה מחר”. אבל בפועל, הימים עוברים והוא לא עושה עם זה כלום. אביגיל בעצם הרגישה לגמרי לבד במערכה העמוסה של החיים. גם תקועה עם קושי לא אופייני לה בביצוע משימות, וגם מרגישה שהיא לא מקבלת עזרה הכרחית מבן הזוג שלה. היא בעצם נלחמה בו, בלי להיות מודעת לכך, בטענה שככה אבא לא מתנהל, ושלא אכפת לו מהילדים ושהוא התרגל לזה שהכול עליה ולא רואה שהיא קורסת. האמת היא שכל פעם שהוא כן התגייס למשימות,  איכשהוא הוא יצא לא בסדר כי היא תמיד הסבירה לו איך לעשות את זה כמוה, מה שהביא אותו בסוף לתת לה לעשות את זה ממש לבד, “כי את באמת עושה את זה יותר טוב ממני”. בסדנת הזוגיות שבה השתתפה היא הבינה שהמלחמה שהייתה ביניהם עד עכשיו לא תועיל לה, ובצער החליטה לקבל את המצב כמו שהוא. בפרט אחרי שרופא המשפחה הודיע לה רשמית שאם היא לא נרגעת קצת היא עלולה להזיק לעצמה. הפתרון הטכני שהיא מצאה היה להפחית את מספר המשימות ככל יכולתה, לרדת מהסטנדרט הגבוה שתמיד הציבה לעצמה ולהמשיך איכשהו לשרוד עם הבית והילדים, ובעצם להניח את הנשק ולהרוויח את בן הזוג שלה. שיתוף בערך שבועיים אחרי שהתחילה בתוכנית החדשה שלה יצא לה לדבר עם בעלה, וברגע של פתיחות היא סיפרה לו כמה שקשה לה וכמה שהיא בתקופת עומס. הפעם הוא לא התחמק ולא הלך לישון או להתקלח אלא ישב לצידה, והיא הרגישה שהוא מזדהה עם הקושי שלה. במפגש הבא היא סיפרה בחיוך ששמעה אותו השבוע עושה את כל הטלפונים הדחופים וקובע תורים לילדים ושיחות עם המורים, מה שהוא לא עשה בעשרים שנות הנישואין שלהם. אז מה קרה שם ביניהם? הלוא שיחות כאלה היו להם כמעט כל ערב, ובכל אחת מהשיחות הוא באמת הבין את הקושי שלה ובאמת רצה לעזור. מה היה שונה הפעם? הפעם אביגיל שיתפה את בעלה בקושי שלה כדי לשפוך את הלב, אבל לא עשתה את זה מלמעלה ולא כדי לגרום לו סוף סוף להתעורר ולהשתנות, אלא כי הוא בעלה ו”את מי אני אשתף אם לא את החבר הכי טוב שלי?” היא בעצם לא דרשה ממנו ולא נלחמה בו, אלא סיפרה לו על הקושי שלה להתמודד ועל מה שעובר עליה, בלי לשפוט אותו ובלי להאשים, וגם בלי לחשוב שהוא אמור לעמוד בסטנדרטים המחמירים שלה בנוגע לאיך צריך להיראות בית ואיך אמורים להיראות ילדים, ארוחות וכביסות. להיות נזקקת לדעת לשתף את בן הזוג בקושי או בחולשה שלנו זה משהו שאולי מעולם לא עשינו. מרוב שהפכנו, בעשרות השנים האחרונות, לנשים כוחניות שעסוקות בלנהל את כל העולם, וגם את בן הזוג – שכחנו שיש לנו חבר לחיים שאפשר לשתף אותו בלי מניפולציה או תביעות. שכחנו שמותר לנו להיות נזקקות וחלשות, שמותר לנו להיות לא יודעות ולא חכמות, לא מצליחות ולא חזקות. לא פלא שנשים רבות מתארות בתרעומת מובנת שכשהן חולות וחלשות הבעל פתאום “רואה אותי”, “נמצא בשבילי” ויודע לפנק. בעצם עמדת המנהלת החזקה שיודעת הכול נתנה לנו כוח, והרבה פעמים הדברים קורים בסוף בדיוק כמו שרצינו, אבל היא גם גבתה מאיתנו מחיר יקר של מלחמה, שבסופה נשארנו עם המילה האחרונה ועם ההחלטה – אבל בלי בן הזוג. במקרה אחר שיתפה מתייעצת בבעיה שיש לה כבר כמה שנים טובות. גם היא אשת חיל שיום אחרי הלידה כבר עושה ספונג’ה ומתחזקת את הבית למופת, ואף פעם לא מבקשת עזרה מבעלה. אבל בניגוד לדוגמה הקודמת, האישה הזאת לא הרגישה שהיא מקבלת מבעלה אמפתיה או מילה טובה, למרות המאמצים המטורפים שהיא עושה כדי להיות האישה המושלמת. היא סיפרה שבעלה מתעלם לגמרי מצורכי הבית ומהקושי שלה, אפילו באכזריות. במהלך הסדנה היא הבינה שהיא בחרה מול בעלה, באופן לא מודע, את עמדת הקורבן – “למרות שאתה אכזרי, אני אישה מושלמת שגם לא מתלוננת”. עמדה שמחופשת לשיא הכבוד של ”למטה”, אבל בעצם היא העמדה הכי מתנשאת והכי “למעלה” שיש. היא חטפה הלם רציני, ומאיגרא רמא של האישה הצדיקה והמבליגה נחתה לבירא עמיקתא. היא גילתה שהיא שופטת את בעלה ומתנשאת עליו, והחליטה לעשות שינוי. באותה תקופה הם סיימו שיפוץ בבית, והיא גילתה שמכיוון שהם התקינו כיריים בשיטת אינדוקציה אין לה סירים מתאימים לבישול, ושיתפה את בעלה שיש לה רק סיר אחד ומחבת אחת. אבל בפעם הראשונה היא לא הגיעה מלמעלה בדרישה ולא חשבה שהוא אנוכי ושהכול נופל עליה ושהיא קדושה מעונה. היא תכננה ללכת למחרת בבוקר לחנות, וחשבה שבני הבית יסתפקו יום-יומיים בארוחות פשוטות עד שתמצא סירים מתאימים. אבל כשהגיעה מהעבודה למחרת, היא מצאה על השיש החדש לא פחות משישה סירים יקרים שבעלה קנה באותו הבוקר, ואפילו הטביל אותם במקווה כלים (“מה שלוקח לו בדרך כלל חצי שנה!” סוף ציטוט). כשנפסיק להילחם ולנהל, אולי גם נהיה מסוגלות להיות נזקקות ולהגיד “קשה לי”, לא בתביעה ולא בשתלטנות, אלא בשיתוף בחולשה שלנו – ואז בעצם נאפשר לבעל לתת לנו. למלא את חסרוננו. להיות בן זוג.

מה היה קורה אם היה נכנס אליכם הביתה נמר מגן החיות? ומה אם היה נכנס ילד מחופש לנמר? ומי זה בעצם הילד שלנו? מה שהוא מראה בחוץ או מה שהוא באמת? |  לגלות את הילד האמיתי שמתחת

חופש גדול… כולם בבית. השנה אני עסוקה נורא. בבקרים אני עובדת (תקופה לחוצה במיוחד…) והבית? עבודה בלי הרף. ארוחות, כביסות, ניקיונות, מקלחות, גיהוצים ומה לא. ומה עם הילדים?  מה יהיה עם החופש שלהם? (ושלי?) יש לנו שכנים שבחופש הגדול יוצאים באופן קבוע. גן חיות. קיפצובה. בית חלומותיי. פארק נחשונית. לונה-גל. הפארק הלאומי. ים. בריכה. בית האיכר. לונה פארק. מנגל בטבריה. פארק רעננה. והילדים שלי? מתלוננים, שר-ק אצלנו לא עושים כלום ור-ק אצלנו תמיד משעמם. עקב ריבוי התלונות הייתי מוצאת את עצמי באופן קבוע, בין חיפוש סנדל אבוד, הפרדת מריבות ומתיחת קוקו, מפיקה ארוחת ערב בפיתות וממלאת בקבוקי שתייה ויוצאת, בלי חשק, אל הפארק. תשאלו, למה הייתי מעוללת את זה לעצמי? כי הילדים כל כך מסכנים. הם משועממים, אין להם מה לעשות… בפארק אני מתיישבת על ספסל ליד עוד אימהות מרוטות שמנסות כמוני לשרוד בקושי את הימים הארוכים, ומוצאת את עצמי משתתפת פסיבית בשיחות מיותרות: "בכמה קנית את העגלה? מה? יש מבצע בחנות במרכז. חברה שלי קנתה את אותה עגלה בחצי מחיר". "בת כמה הקטנה? היא לא נראית קצת נמוכה? בדקת אם היא לא מתחת לעקומה?" "הגדולה עולה לד’? לא עטפת עדיין ספרים? אצלי הכול מוכן לפני תשעה באב". אבל גם שם אני לא יושבת בחיבוק ידיים יותר מדקה ברציפות, כמו שקיוויתי. היא נופלת. ההיא בוכה. הסנדוויצ’ים נמעכו. התפוח היה רקוב. הגדולה פתאום חייבת לשירותים ולקטנה חטפו את המשחק. חוצמזה – חם לי!!! אני לא אוהבת לצאת מטווח המזגן ליותר מכמה דקות. הכביסות מחכות לי, עוד לא הכנתי ארוחת צהריים וסתם ככה – אני פשוט מעדיפה להישאר בבית. השנה החלטתי שאני משנה כיוון, אין יותר הפעלות, אין ערבי הווי ובידור, אין הפקות ואין יציאות מצרים. אם יהיה לי רצון – נלך לפארק או נעשה יחד איזו יצירה, ואם לא – אז לא. השנה אנחנו ב-ב-י-ת.  כ-ל  ה-ח-ו-פ-ש  ב-ב-י-ת ולא משנה לי מה עושים השכנים. השנה, הילדים החמודים והצדיקים שלי יפיקו לעצמם. יש לי ילדים נפלאים, אחראים ובוגרים, ויש להם את היכולת והיצירתיות לארגן לעצמם מגוון פעילויות – בעצמם. מממ… עד כאן זה מאוד מוצא חן בעיניי, אז… אולי אני רק אספק להם חומרים מתאימים לפעילויות? קרפים, צבעים חדשים, אולי בלוק ציור גדול או חוברות יצירה, צביעה והפעלה? נכנסתי לחנות לצעצועים ומכשירי כתיבה. הצצתי ונפגעתי. המדפים היו עמוסים בחוסר אמון: עשרות משחקים, הפעלות, טושים ומדבקות בכל הצבעים ובכל הגדלים של ילדים משועממים שמטפסים על הקירות קרצו לי מכל פינה. הכול צבעוני, הכול נוצץ, הכול מפתה… לא. משהו שם לא היה נראה לי. הסתובבתי ויצאתי מהחנות. אם הילדים שלי באמת כאלה בוגרים ויכולים, חשבתי, גם את זה אני יכולה להוריד מעצמי. אם הם יבקשו  אתן להם כסף לחומרים, אבל אם לא – אין לי ספק שהם יסתדרו נפלא עם מה שיש. פניתי לחדר העבודה שלי ואפשרתי להם למלא לעצמם את הזמן. "אני מודה, לא כל הימים היו דבש. היו ימים שבהם הילדים איחרו מאוד לקום, ועדיין היו בפיג’מה בשעה אחת עשרה. לפעמים הם מרחו את הזמן במריבה על גרביים או מי קיבל יותר קורנפלקס, אבל אני באמת סמכתי עליהם. החלטתי לא להתערב ולכבד את ההחלטה שלהם מה לעשות בזמנם הפנוי. יום אחד, אחרי שעות של “מסטיק” במיטה ועל הספה בסלון, אני שומעת את הילדים שלי בחדר העבודה: הם קמו והחליטו לארגן לעצמם קייטנה. הילדים המקסימים לקחו בריסטול גדול (לא יודעת מאיפה) וכתבו עליו באותיות קידוש לבנה “קייטנה שכולם הואבים”. אחר כך הם ניגשו להכין תכנית גלובלית לשבועות מספר של קייטנה. הוחלט פה אחד שבקייטנה חייבים לקום, להתלבש ולהתפלל. אחר כך בלוח הזמנים אוכלים קורנפלקס עם חלב, ואז פונים לשלל פעילויות חוץ ופנים. איזה חמוד! בוקר אחד ניגשה אליי ביתי, בת תשע. היא הראתה לי חוברת עבודה שהכינה לאחותה הקטנה. בחוברת, שמנתה שבעה דפים, היו שלל הפעלות מקסימות: מצא את ההבדלים, להשלים את החסר בציור, צביעה לפי מספרים, תפזורת מילים ועוד. גם הקטנה ישבה להכין חוברת עבודה לגדולה. איזה מזל שהיה לי שכל לא לקנות שום חוברות מוכנות בעטיפת כרומו צבעונית… בהמשך החופש הכינו ארבע הבנות שלי הצגה מדהימה, והתאמנו עליה בחדרי חדרים ימים ולילות כדי להראות לאימא ואבא. הדמות הראשית בהצגה הייתה מירי, ילדה שקשה לה לשמור על לשונה. במהלך ההצגה מקבלת מירי עצות מחברותיה כיצד להתחזק בשמירת הלשון. ההצגה כללה שירים, תנועות, תלבושות ותפקידים, והמצלמה הביתית שלנו חישבה להתפקע מרוב מתיקות"… למה הם אחראיים? כל האחריות. כל היום. על כל הילדים. אצלי. אני אחראית לקימה שלהם בבוקר. לצחצוח השיניים. לסנדוויץ’. לשיעורי הבית. לסידור החדר. ליחסים בין הילדים. אני אפילו אחראית לזמן הפנוי שלהם ובטח ובטח על החופש הגדול שלהם. ולמה הם אחראים? בפרק הראשון בספר 'מסילת ישרים' פותח הרמח”ל ואומר: “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו”. מה תפקידי כהורה? להכין את הילד שלי לחיים עצמאיים. יש לילד שלי בערך עשרים שנה להתאמן על מנת שכשיעזוב את הבית – יהיה עצמאי. ומה הם החיים? אוסף של חובות ולקיחת אחריות. על מה? על מה לא. כיום – על הלימודים שלו, על המשחק שלו, על היחסים שלו עם חבריו ועוד ובהמשך על העבודה שלו. על המשפחה שלו. אחריות על עם ישראל. אחריות על העולם הבא שלו. במשנה כתוב “בן שמונה עשרה לחופה”, ואנחנו קוראים ומשתאים. בן שמונה עשרה? הרי הוא עוד תינוק. הוא עוד לא-בשל-למערכת-יחסים-מחייבת. ובאמת, משנה לשנה אנו עדים לעלייה חדה בגיל הנישואים, בכל המגזרים. מה הוא עשה היום בשביל הבית? לפני כמה חודשים השתתפתי בהשתלמות, שבה מסרה הרצאה מרתקת בנושא גידול הילדים אישה אתיופית בשנות העשרים לחייה, שעלתה ארצה בגיל תשע וכיום היא ישראלית לכל דבר. במהלך ההרצאה היא שאלה למי יש ילד בן שבע, וביקשה מן המשתתפת לתאר את סדר יומו. “הוא קם בבוקר, מתלבש, הולך לבית הספר, לומד, חוזר מבית הספר, אוכל. אחר כך הוא משחק, ובערב הוא מתקלח והולך לישון”. “מה הוא עשה היום בשביל הבית?” שאלה המרצה – וכולנו צחקנו. “עכשיו”, אמרה, “אתאר לכם מהו סדר היום של ילד בן שבע באתיופיה. הוא קם מוקדם, ממהר לשטוף פנים, מכין לעצמו ארוחה ויוצא למרעה עם העדר של המשפחה. כל היום כולו הוא נמצא בשדה, בגשם ובשמש. לעת שקיעה הוא חוזר לכפר, מחזיר את העדר והולך להתקלח ולישון”. “מה הוא עשה היום בשביל הבית?” שאלה, “הכול. כל היום הוא עשה משהו בשביל מישהו אחר. ואף יותר מזה – שטחי המרעה גובלים בשדות של אנשי הכפר. הילד הצעיר חייב לדאוג כל העת שהכבשים לא יחדרו לשדות ויאכלו את כל התוצרת, כי זוהי פרנסתם!” כמה

איזה משחקים היו לנו בתור ילדים? מה קורה היום, בלי השוואה עם הילדים שלנו? ומה קורה כשאנחנו נותנות לילדים שעות איכות… עם עצמם? | לגלות שיש בילדים יצירתיות וסקרנות טבעית! אתמול בצהריים הגיע משלוח מהסופרמרקט. אחרי שסידרנו את המוצרים במקרר ובמזווה, שתי קופסאות קרטון ריקות עם לוגו של חסה נשארו להן בכניסה לבית, מחכות בסבלנות שמישהו יתנדב לקחת אותן לפח האשפה. הבת שלי, בת ארבע, רצה והתיישבה בצהלה באחת מהן. בן השנתיים עזב הכול, ורץ לתפוס את הקופסה השנייה לפני שמישהו אחר ישים עליה עין. הקופסה הפכה למכונית, והילדה גררה אותה בידיים לרוחבו של הסלון, כשהקטן מצטרף אליה בהתלהבות. אחרי כחצי שעה של מרוץ מכוניות בקרטונים של חסה ראיתי אותם, בעודי מארגנת את ארוחת הערב, הופכים את הקופסאות ומתחבאים בהן לסירוגין. הקופסאות הפכו ברגע לבית. למיטה. לתוף. למגדל. לאוטו. עולם שלם וקסום בקופסת קרטון, שהעסיק אותם כל אחר הצהריים. משחקי הפליימוביל המהונדסים, היקרים והנוצצים, שסבתא הוציאה עליהם דמים מרובים, הסתכלו עליי מהמדף. ליד קופסאות הקרטון החומות, הם נראו לי פתאום לא כל כך אטרקטיביים… להיות הורים משקיעים לפני כשנה שמעתי הרצאה על חינוך. המרצה סיפר שיש לו חבר שבבעלותו רשת חנויות בינלאומית לצעצועים. בכל מקום בעולם, סיפר, נמצאית חנות צעצועים בכל עיר, אבל בארץ, בכל רחוב ותחת כל עץ רענן, ממוקמת חנות צעצועים גדולה ורווחית. הורה ישראלי, כך טען, בכל חתך סוציו-אקונומי, קונה לילדים שלו משחקים וצעצועים יותר מכל הורה אחר בעולם! אנחנו משקיעים באדיקות, יותר מכל דור שקדם לנו, זמן, מחשבה, כוח וכסף, כדי לשחק עם הילד או לפתח את היכולות שלו. לפעמים אנחנו חוששים שהוא לא מסוגל להעסיק את עצמו, ולא בטוחים שהוא אכן סקרן מספיק, ולכן יושבים איתו שעות וימים, ברצון וגם בלי, כדי לשחק. לפעמים סיימנו שעות של משחק ופעילות, אבל הילד שלנו שב ומזמר את פזמון ה"משעמם לי" ואנחנו שוב מחפשים לו תעסוקה… בתור ילדה אני זוכרת את אחיותיי ואותי עסוקות תמיד במשחק. לא הכרנו את המושג “משעמם לי”, וידענו תמיד להיות אחראיות על זמננו הפנוי. אולי בגלל שאמא שלנו מעולם לא חשבה שהיא אמורה לשחק איתנו או לקנות לנו חוברות יצירה מוכנות. אפילו בובות בקושי היו לנו. לחברות בשכונה היה בית בובות אמיתי עם רהיטים, בגדים, כלי מטבח ואפילו אוטו. לא אכחיש שקינאתי. אני קיבלתי את הבובה האמיתית הראשונה שלי מסבתא שלי כשמצאתי בליל הסדר את האפיקומן, וגם זה כשהייתי אולי בת שמונה. אצלנו בבית, כמעט את הכול המצאנו בעצמנו. גזרנו, הדבקנו, תפרנו, רקמנו וציירנו מחומרים שהיו בבית – בדים, עיתונים, גלילי נייר טואלט או אריזות מזון – והכול ממש לבד. אני זוכרת שאמא שלי הקפידה על מנוחת צהריים, ובשבילנו זה היה ברור. אמא נחה ואנחנו משחקות בחדרים. שיחקנו בלגו, בגומי, בחבל, בכדור, בקלאס, בדוקים ובהמון משחקי תפקידים: משרד של מנהלת, סגנית או לקוח, או משפחה של אמא, תינוקת ומטפלת. גם בחופש הגדול מעולם לא היינו בקייטנה. אמא שלנו הייתה מורה ובקיץ נשארנו איתה בבית. כל החברות שלי הלכו לקייטנה “אמיתית”, עם בריכה ולונה פארק, אבל לא זכור לי שהתלוננתי. היה ברור לי שככה זה אצלנו וזהו. איזה פתרון מצאנו? החלטנו על הפעלת קייטנה ביתית-עצמית. בכל יום, לפי התור, הייתה אחת האחיות אחראית לפעילות היומית: גזירות, הדבקות, טיול בחוץ, משחקים ומה לא. עבורנו הייתה הקייטנה מובנת מאליה, אבל חברה טובה שלי התפעלה מהרעיון. היא כתבה על הקייטנה הביתית שלנו לאחת מתכניות הרדיו ששודרה אז לילדים, ו… כולנו התרגשנו לשמוע כשסיפרו עלינו בשידור חי ברדיו. ובהשוואה אליי בתור אמא צעירה? כאמא צעירה תמיד תהיתי, איך אמא שלי עשתה את זה? מה היה סוד השעות והימים של המשחקים המתוקים ששיחקנו לבדנו, בלי עזרה, תיווך או התערבות? גם אני חלמתי על מנוחת צהריים, אבל ריחמתי על ילדיי הרכים שלא יזכו לשעת איכות אימהית ואוהבת. ואיך נראה הזמן המאוד איכותי הזה? אני על הספה בסלון, עייפה ומרוטה, חולמת על קצת מנוחה. מנסה להפעיל את הילדים הבלתי מפותחים, הבלתי עצמאיים, התובעניים והמשועממים. אין להם מספיק צבעים איכותיים (איזו מין אמא אני?). אולי נוציא קליקס? (ואחר כך אני אאסוף…). רוצים לצבוע? (איך התייבשו שוב הטושים?!). מה עם סיפור עם מסר חינוכי? (אני חייבת לחדש, בטח כבר משעמם להם…). אולי עגלה ובובה? (מסכנה הקטנה, לה אין עגלה…). אני צריכה לקנות להם דחוף משחקים חדשים, חומרי יצירה וחוברות עבודה. אולי דיסק של יוסף מוקיר שבת? קיצורו של עניין, שימשתי בעל כורחי כצוות הווי ובידור במשרה מלאה, ותמיד שאלתי את עצמי: האם להיות אמא באמת אמור להיות משרה תובענית ומלאת ייסורי מצפון? יום אחד כשהבנות היו קטנות, נכנס בהן היצר הרע והן היו חסרות מנוחה. זה היה יום חמסין, אז לא יכולתי להציע להן לצאת החוצה. כבר חשבתי על ציורים, גזירות או הדבקות (בואו נודה על האמת: אני אחרי יום עבודה, הכביסה מחכה לי, שאריות ארוחת הצהריים עוד מתבוננות עליי מהכיור וחוץ מזה אני נורא עייפה. למי יש כוח?). בדיוק כשכבר הייתי מיואשת, צלצל הטלפון. על הקו הייתה אמא שלי. “אמא”, התבכיינתי, “מה אני אעשה איתן?” לאמא שלי הייתה מייד עצה מקסימה לתת לי. “קחי קמח ומים עם טיפת שמן, תלושי לבצק נעים ותני להן". סגרתי את הטלפון והכנתי במהירות עיסה, חילקתי לכדורים ונתתי לכל אחת כדור בצק גדול. הבנות הוציאו מערוכים, מזלגות, קורצנים ושאר כלי מטבח, ואני חמקתי להשתרע על הספה. שקט מופתי השתרר בבית. הקולות היחידים היו חבטות, חירורים ורידודים. הבצק עבר התעללות עד שבסוף לא היה ראוי למאכל אדם, והבנות היו מאושרות. כמה מקסימים הם המשחקים הפשוטים והתמימים, חשבתי לעצמי, לפני שהפכנו להיות כל כך אינטליגנטים, מתקדמים ומשקיעים… שעת איכות עם עצמם משחק הוא כל עולמו של הילד. זה ה”אימון על יבש” שבעזרתו הוא לומד את העולם האמיתי, כל היום ובכל נושא. בטבעו הוא רוצה להעסיק את עצמו ולשחק, ללמוד, לחקור ולדעת. אם נאמין בטבע הפשוט הזה, נאפשר לו "שעת איכות" עם עצמו, ואז הוא ישחק ויהיה עסוק, גם בלי התיווך שלנו. כל קערה, קופסה או התרחשות, יהפכו ברגע למשחק מפתח, ולפעמים גם זה יהיה מיותר, והדמיון יהיה כלי המשחק האינסופי שלו. "ומה עם משחקים דידקטיים?" גם כאן אנחנו לועסים לילד את החיים, מתווכים לו את הלימוד ולא מאמינים שהוא מבין לבד. הרי האמבטיה תלמד אותו מה צף ומה שוקע. החלון ילמד אותו מה זה שקוף ומה זה אטום. אשכולית, תפוז וקלמנטינה ילמדו אותו מה ההבדל בין קטן לגדול. בגד חדש ילמד אותו על חדש וישן. סיר וכף ילמדו אותו בפנים ובחוץ. אם נפנה מקום, הילד שלנו יתאמן, ילמד ויתנסה, יבחן ויבדוק, יחשוב לבד ויסיק מסקנות, ואז אמרנו לו